מצטער להתחיל ככה את הבלוג שלי, אבל לכתוב את המחשבות שלי זה משהו שתמיד הייתי עושה. בעצם, אני לא יודע כמה מדויק זה להגיד את זה. לחשוב ולכתוב זה שני דברים שתמיד הייתי עושה, ולפעמים הם היו מתלכדים בטעות והמחשבות שלי היו מופיעות על הדף.

למרות שהן כמעט תמיד קורות בטעות, תמיד הרגשתי שההתנגשויות האלה מביאות לי הרבה ערך. כשאני כותב את מה שאני חושב זה כמו לחשוב פעמיים. זה מכריח אותי לחשוב את המחשבות שלי פעם נוספת. והתהליך הזה, העיבוד של המחשבות, מצליח לדייק אותן.

הבעיה שלי, שכנראה אני ממש גרוע בלכתוב. תמיד מרגיש לי שהתוצאה של המילים שכתבתי רחוקה מאוד ממה שעובר לי בראש. אני חושב משהו, מנסה לנסח אותו, וכשאני קורא את מה שכתבתי זה כאילו כתב אותו מישהו אחר. מה שאני קורא זו בכלל לא הפואנטה, גם בכלל התכוונתי למשהו אחר, וזה אפילו לא בטון הנכון.

זאת הסיבה שאני שומר את רוב הדברים לעצמי. המילים שאני כותב מרגישות לי כמו חלק בתהליך של המחשבות שלי, אבל הן ממש לא התוצאה הסופית. לכן אני בדרך כלל מתבייש בהן. ולכן, הן שייכות לי. ורק לי. למה אתם קוראים את זה?

הקטע הזה היה שמור לי כמה זמן בכותרת “ככה הבלוג שלי יתחיל”, בהתלוצצות. גם כי לא באמת חשבתי שאני אפרסם אותו. וגם, כי אני מדבר בו על איך שאני מרגיש שמה שאני כותב שייך רק לי, ולא משקף בצורה טובה את המחשבות שלי. אז מה פתאום שאני אתחיל לכתוב בלוג? זה בדיוק נוגד את הפואנטה.

אני כבר לא ממש אוהב את הקטע הזה, אבל חשבתי הרבה פעמים על הכותרת שלו. תמיד חשבתי שבכל זאת יכול להיות נחמד להתחייב לכתוב משהו כל כמה זמן. קינאתי באנשים שעושים את זה. קצת לצאת מהשגרה ולהתפקס על משהו שמעניין אותי. אבל, חשבתי שגם אם אני ארצה להעלות אותו לאינטרנט, דחיינות זו אחת תכונות שאני מצטיין בהם, אז אף פעם לא יקרה עם זה כלום. גם ברגע זה אני עדיין קצת חושב ככה, כי עד שאני לא אסיים לכתוב את המילים האלה, ובאמת אשים אותן במקום שאפשר להגיע אליהן, הן עדיין קצת שלי. ואני עדיין, קצת מתבייש בהן.

השאלה המתבקשת — על מה אני הולך לכתוב? אני לא יודע. אני אוהב ספרים, ואני אוהב סיפורים, ופנטזיה. אני אוהב מדע וטכנולוגיה ומתמטיקה וקוד. אני אוהב היסטוריה, ואת הארץ. אני אוהב משחקי מחשב, ולטייל, ולאכול. בכללי, אני מתיימר להיות בן אדם די סקרן. יש לי היום 15 מחברות שונות בתוכנת OneNote על תחומי עניין שונים, ואין-לי-מושג-כמה מחברות פיזיות שהייתי שומר בבית ספר, שגם אותן הייתי מקטלג לפי נושאים שהייתי לומד וספרים שהייתי קורא. כל זה לא בא להגיד כמה הרבה אני יודע — בדיוק להפך, אני מרגיש בוּר בכמעט כל נושא שאני מתעניין בו. העניין הוא שקשה לי להגיד על מה יעניין אותי לכתוב. אין נושא אחד שאני אוהב עד הסוף, ואין תחום שאני מרגיש שאני מומחה בו. בוודאות, זה הולך להיות סלט גדול של נושאים לא קשורים בפורמטים לא אחידים.

מה שאני כן יודע להגיד, שאני נוהג לכתוב בצורה די טכנית. רוב הדפים שלי ב- OneNote, למשל, מתאפיינים ברשימות ארוכות, בטבלאות, בסוגריים, בתגיות עם ראשי תיבות שהמצאתי וקיטלגתי, בגרפים ותרשימי זרימה, בנספחים ובהערות שוליים. אני לא נוהג לכתוב הרבה על “החיים”. רוב המחשבות האלה נשארות אצלי בראש, ואני בעיקר מעבד אותן בעזרת קריאה של ספרים. אז נדמה לי שככה גם פה הולך להיראות, והקורא יצטרך להתרגל לתמרן במבוך הזה שלי. כבר היו לי כמה רעיונות שמצאו חן בעיני על לממש כל מיני סוגים של הערות שוליים שירגישו שונה, ועל גרפים דינמיים שאני יכול להוסיף. מצד שני, אני מניח שזה יכול להיות גם המקום שלי לכתוב פסקאות קצת ארוכות יותר. על מחשבות קצת עמוקות יותר, שאני אף פעם לא מרגיש שיושבות לי עד הסוף.

אז, כן. אני לא ממש יודע על מה ואפילו איך אני הולך לכתוב. נראה.

מה שחשוב לי, שהבלוג הזה עדיין ישאר שלי. אני בספק שאני הולך לשתף אותו עם אנשים. זו בעיקר דרך לדרבן אותי לחשוב קצת יותר לעומק. המילים שאני כותב, אני יודע שאני הולך להתחרט עליהן עוד לפני שכתבתי אותן. אבל הפעם, לשם שינוי, אני מזמין אתכם לקרוא אותן.