אני לא נוהג לכתוב על מוזיקה אבל יש נושא שמטריד אותי כבר כמה חודשים ואני חוזר לחשוב עליו כל פעם שאני שומע שיר חדש. זה התחיל כשראיתי סרטון אחד ביוטיוב¹, והטענה בו הייתה שאפשר ללמוד לאהוב ז’אנרים שונים של מוזיקה. גם ז’אנרים שאנחנו ממש לא אוהבים, לא מתחברים אליהם בכלל, אפשר ללמוד לאהוב. לפעמים זה יכול לקרות אם פשוט מקשיבים להם שוב ושוב (אפילו שזה מסוכן כי לפעמים זה יגרום לאפקט ההפוך ונפתח אליהם סלידה גדולה עוד יותר), אבל זה גם תהליך שיכול לקרות בכוונה, אם בוחנים את השירים, מנסים להיכנס אליהם בהדרגתיות, ואם לומדים על הרקע שלהם ועל המרכיבים ועל האומנים ועל ההיסטוריה של הז’אנר.

עכשיו, בשביל להסביר למה זה מסעיר אותי, אני אפריד את האמירה הזאת משני רעיונות אחרים. הראשון הוא הרעיון הרווח שאנחנו מקבלים את הטעם שלנו מהסביבה שלנו, אפשר לומר שאנחנו “לומדים” לאהוב מוזיקה, כמו שאנחנו לומדים מילים, לומדים את התרבות המקומית שסובבת אותנו, או לומדים לאהוב את האוכל שנותנים לנו. הרעיון השני הוא שהטעם שלנו משתנה עם הזמן (או, עם הגיל), וכמו שאנחנו ככה פתאום מתחילים לאהוב קפה ואוהבים פחות סוכר בעוגיות שלנו, ככה גם המוזיקה שאנחנו מתחברים אליה יכולה להשתנות ובאמת הרבה פעמים משתנה.² אלו שני תהליכים מעניינים כשלעצמם, בלי ספק, ושניהם, אם לשים לב: 1) לוקחים הרבה זמן, בין חודשים לשנים. 2) באים מהסביבה של האדם או מהטבע שלו, ולא מהחלטה חופשית או אפילו מודעת. אבל לא. מה שהוא אומר — או לפחות, הטענה שאני לקחתי — זו טענה יותר חזקה ויותר מיוחדת. שממש אפשר ללמוד לאהוב ז’אנר של מוזיקה. בהחלטה מודעת ובזמן קצר יחסית.

יש משהו במילה “ללמוד”, שאני מתעכב עליה, שהוא לא בדיוק “להתנסות” בז’אנר חדש או “לגלות” שיר בדרך כזאת או אחרת. יש בה משהו שמעיד על מאמץ מסוים שאפשרי לעשות, ממש לשבת ולפעול לפי איזושהי תכנית, וככה להצליח “לאהוב” משהו שלא אהבנו לפני כן. זה כבר רעיון קצת מתריס, כי אני חושב שאנחנו רגילים לחשוב על טעם במוזיקה ובכללי על ההעדפות שלנו כחלק מהאופי שלנו, כחלק ממי שאנחנו, זה לא נעים לחשוב שהאופי שלנו הוא כל כך מִיּוּטַבִּילִי (mutable). לכן קודם כל ניסיתי בכלל להבין אם אני מסכים עם הטענה הזאת, שאפשר ללמוד לאהוב משהו שחשבנו שהוא “לא לטעמנו”. מיד עולות לי לראש דוגמאות נגדיות. קשה למשל היה ללמוד לאהוב מקצוע בבית הספר שאנחנו לא אוהבים (וכשקיבלנו במקצוע כזה מטלות, זה רק מכעיס עוד יותר). וטעם באוכל — הוא ידוע לשמצה בתור כזה שלא ממש אפשר לשנות בכוח; אם אתה לא אוהב מאכל מסוים, אתה לא אוהב אותו, וזהו. אבל בקשר למוזיקה, נדמה לי שזה דבר שאפשר לעשות. ההוכחה הראשונה היא שהרבה פעמים קורה שקופץ לי אותו השיר בספוטיפיי, שאני לא מתלהב ממנו, לפעמים מדלג עליו, ואז פתאום אחרי כמה פעמים אני מתחיל להנות ממנו. או שקופץ לי שיר ששמעתי לפני כמה ימים, ואני לא מבין איך עדיין לא הוספתי אותו למועדפים שלי, כי פתאום הוא נשמע ממש טוב. זה קצת כמו “להתרגל” למוזיקה — שאני לא בטוח שזה ממש אותו דבר כמו ללמוד לאהוב אותה, אבל יש לי עוד דוגמאות. נגיד, מרגיש לי טבעי (?), שאחרי שעוכבים אחרי אמנים, קוראים את הויקיפדיה שלהם, רואים תוכניות שהם משתתפים בהן, ראיונות, קוראים ציוצים ופוסטים שלהם ולומדים עליהם, אפשר להתחבר למוזיקה שלהם יותר.³ ומזווית נוספת, זה גורם לי לחשוב על ללמוד את המילים של שיר מסוים. ולחשוב על המשמעות שלהן. זה קורה כשאני פתאום “קולט” שורה שפספסתי, שמוסיפה איזושהי משמעות. שנופל לי אסימון ופתאום השיר נהיה מדליק. זה גם קורה כשצריך לעבוד בשביל לתרגם את המילים של השיר, כמו מרוסית שאני שומע הרבה, וגם בשירים אזוטריים יותר בשפות שונות. וזה גם קורה כשאני צריך לחפש את המילים, לפרש אותם, לבנות לעצמי את המשמעות של שלהן. כל זה ביחד הוא תהליך שדומה עבורי ל”למידה”, וזה גורם לי לאהוב את השירים יותר. אז הנה.

עכשיו, מה שמוזר לי זה שאין במוזיקה ממש מה “להבין” או ליישם. זה לא כמו ללמוד לעשות משהו חדש, כמו ללמוד לגלוש, ואז פתאום להצליח לתפוס גלים ולהנות מהם הרבה יותר. זה לא כמו ללמוד נושא חדש במתמטיקה שפתאום מצליחים לפתור איתו בעיות קשות יותר. לא, בסוף השיר הוא אותו השיר. והחוויה של להקשיב לו היא אותה חוויה. מה פתאום יגרום לכך שפתאום יהיה לי כיף להקשיב לשיר שפעם לא אהבתי?

עוד מחשבה, הדברים שאני חשבתי עליהם קצת מתבססים על איזושהי זיקה ראשונית לשירים, אבל הטענה הראשונית אומרת שזה לאו דווקא נחוץ, ואפשר ללמוד לאהוב משהו שאנחנו לא אוהבים בכלל. האם אפשר ליצור את הניצוץ הראשוני הזה שיגרום לנו להתעניין מספיק בשביל לנסות? אני חושב שכן, למשל אם שמענו מישהו שאנחנו מעריכים מזכיר שיר שהוא אוהב, או מגלה עובדה מעניינת. האם אנחנו יכולים ליצור ניצוץ כזה בעצמנו? גם אם לא, לכל הפחות אנחנו יכולים לבחור את הניצוצות שמסקרנים אותנו, אני מניח. עוד שאלה — באילו עוד תחומים זה נכון? קשה להתרגל לאוכל שאנחנו לא אוהבים, אבל אולי אפשר ללמוד לאהוב ז’אנר של סרטים? ללמוד לאהוב ריח? ללמוד לאהוב מישהו? (או מישהי, חלילה), או עיר חדשה? עבודה חדשה? ושאלה אחרונה — האם אפשר להשתפר בזה?

מה שמצחיק, נדמה לי שבקשר לטעם שלנו, לא ממש בא לנו לשנות שום דבר. כלומר, לפעמים אני רוצה לרענן קצת הפליילסט ולנסות דברים חדשים, אבל בגדול אני “מרוצה” אם מה שיש לי, והכל בסדר. אולי זה בגלל שמוזיקה זה בעיקר בשביל הכיף ולא משהו פרגמטי, וזה לא כזה משנה למה אנחנו מקשיבים. אולי כי ללמוד לאהוב דברים חדשים זה מאמץ. אולי כי הייתה לנו חוויה ראשונית לא טובה, למשל שמענו שיר שלא אהבנו, וזה רק סביר שלא נרצה לשמוע אותו שוב, כאילו טעמנו תבלין לא טעים. אולי כי אנחנו כבר רגילים למשהו אחד, ואנחנו לא אוהבים להתרגל לדברים אחרים. זה כמו נוחות כזאת עם המוּכַּר, אבל זה גם מעצב את האופי שלנו ומקבע אותו.

אז סך הכל נדמה לי שזה “בגדר האפשרות” ללמוד לאהוב דברים חדשים, אבל לרוב אנחנו מתחברים לדברים חדשים או דרך טעימה ראשונה שאנחנו אוהבים —שיר חדש שאנחנו נהנים ממנו בהקשבה ראשונה, כמו לטעום טעם חדש וטעים של גלידה — או, אלטרנטיבית, שאנחנו מתרגלים לז’אנר חדש, מסתגלים אליו לאט לאט. הרבה פעמים אלו גם יהיו האהבות שנשארות איתנו לאורך שנים, אני מניח. מעניין לבחון מה אנחנו אוהבים ממבט ראשון, לְמה פשוט התרגלנו, ומה למדנו לאהוב בכוונה תחילה.

הערות

Footnotes

1. https://www.youtube.com/watch?v=R_7gNjng1dI ↩

2. זה רעיון שלא תמיד נכון בשלמותו כשזה מגיע למוזיקה, אני חושב, כי הנוסטלגיה נוטה לשחק תפקיד חזק מאוד, אבל בקשר אליה אפשר לחזור לרעיון הראשון שאנחנו מקבלים הרבה מהטעם שלנו מהסביבה שגדלנו בה. ↩

3. גם פה אםשר להגיד שיש גם אלמנטרים אחרים שבאים לידי ביטוי, כמו קהילתיות, hype, והזדהות, ואני לא טוען אחרת. אבל אולי יש גם משהו בלמידה עצמה שנדמה שמוסיפה ערך. ↩