הראש שלי זה קצת כמו, יש שם בלאגן, הרבה מחשבות שנכנסות ויוצאות ומתרחבות ודועכות ודורסות אחת את השנייה ופתאום מגיחים גם זכרונות ישנים, שלפעמים הם אמיתיים ולפעמים לא, ומדי פעם אני מוצא את עצמי מדמיין סיטואציות שבכלל לא קרו ומדמיין מצבים שהלוואי שלא יקרו ומכל הערבוב הזה נוצרות מחשבות חדשות, ולפעמים מחשבות חדשות מופיעות סתם ככה, בלי קשר לכלום ובלי שביקשתי.

אני זוכר אפליקציה כזאת בטלפון, עדיין יש הרבה כאלה, של סימולציה של צבעים. היא מתחילה במסך שחור ואז שלוחצים נוסף גל של צבע, שזורם במסך כמו נוזל. אם מוסיפים כמה כאלה הם מתנגשים אחד בשני ומתערבבים עד שלבסוף הם נעלמים. זה אפקט ממש מגניב.

הסימולציה הזאת היא גם אנלוגיה טובה למחשבות שעוברות בראש שלי, אני חושב. היא עובדת טוב כי לכל מחשבה יש צבע שונה, קצב שונה, הֶקְשֵר שונה, אבל בסוף הן כולן מגיעות לראש שלי ומתערבבות.

זה מעניין לבחון את המערכת הזאת. נזרקות כל מיני “מחשבות” בצבעים שונים ומגיבות אחת לשנייה. חלק מתנגשות ומתנגדות, חלק נצמדות למחשבות אחרות, חלק מתערבבות ויוצרות צבעים חדשים וצורות חדשות.

אני אזכיר בקצרה שזה מזכיר לי את תורת הכאוס. קשה לחזות איך ההתנגשויות הלא-צפויות יקרו, ואיזה צבעים חדשים ורעיונות חדשים הם יצרו. (ואגב, זה שמערכת היא “לא צפויה”, לא אומר שאנחנו לא יכולים לפתח כלים והרגלים בשביל להתמודד איתה, לסדר אותה ולטפח אותה. שזה משהו שיותר קל להגיד מלעשות, כנראה).

זה למה זה טוב לקרוא וללמוד ולהיחשף לדברים חדשים. כל מחשבה כזאת מוסיפה צבע ותנועה ותאוצה והתנגשויות. ובשביל להשפיע היא בכלל לא צריכה להיות קשורה למחשבות האחרות, ולא צריכה להיות בצבעים שאנחנו כבר מכירים.

לקרוא ספר או ללמוד משהו חדש מגרה את המוח שלנו, ופה זה בא לידי ביטוי עם זרם של תנועה וצבע.

זרם. אני חוזר למילה הזאת, זרם.

קראתי לא מזמן אסופה של סיפורים קצרים של גבריאל גרסיה מארקס, והיו שם כמה סיפורים עם משפטים ארוכים שלא נגמרים ונמשכים עוד ועוד. זה לא קונספט חדש, אבל אני חושב שזה היה ביצוע טוב. זה הזכיר לי שפעם קראתי איפשהו שהרבה אנשים לא משתמשים הרבה בנקודות, אלא ממשיכים את המשפט שלהם עם עוד פסיק ועוד פסיק. דיברו על זה בקונטציה שלילית, אז אני זוכר שהרגשתי מאוד self-concious והתחלתי להשתמש ב full stops הרבה יותר כשאני כותב.

בכל אופן, זה גרם לי לחשוב למה הרבה פעמים המחשבות שלנו יוצאות באופן טבעי כמשפטים ארוכים כאלה, שלא נגמרים. זה קצת כמו זרם שמתפרץ מאיתנו. אם מחשבות מתנהגות כמו זרם, זה רק הגיוני שברגע שהן מתחילות לצאת הן ירצו להמשיך ולהמשיך. ובזמן שהן יוצאות וזורמות, הן יסחפו איתן עוד רעיון שאנחנו פתאום נזכרים בו, ועוד הערה, ועוד דרך-אגב.

לא קשה לראות שמחשבות יתפרצו החוצה בצורה כזאת במיוחד כשהן שנאגרות הרבה זמן ומחכות לצאת, או כשיש מאחוריהן הרבה רגש.

משפטים ארוכים כאלה הם אמצעי רטורי שחוזר על עצמו הרבה בספרים שאני נהנה מהם בזמן האחרון, שמתי לב. למשל אצל תומס ברנהרד שציטטתי פה בפוסט אחר (בספר “לחטוב עצים”, המספר פורק בערב אחד את כל המחשבות והרגשות שלו שהוא צובר בעשרים שנה). הוידויים בדמויות של “שלוש קומות” של אשכול נבו שהקשבתי לו לא מזמן. ו-”אנשים טועים” שכתבתי עליו פוסט שלם.

זה עוזר לאותנטיות של הדוברים בסיפורים, נדמה לי. ככה רואים את הזרם שנשפך החוצה מהראש שלהם. אפילו אם הזרם מתפזר קצת, הקורא המעמיק יוכל לעקוב אחריו לאחור ולבנות לעצמו תמונה של איך הוא נראה במקור.

אז מחשבה היא כמו זרם. זרם שמשתנה עם המסע שלו, ודועך, וממלא את החורים שהוא פוגש.

מחשבה ממלאת את החורים שהיא פוגשת. מממ. אני אוהב את הרעיון הזה. אפשר לקחת את זה להרבה כיוונים, אני מניח. מחשבות שאנחנו חוזרים אליהן מדי פעם. כמו ציטוט או מטפאורה שאנחנו אוהבים, או שיר שנתקע לנו בראש. מחשבות שמעצבות את החיים שלנו. כמו ראייה פוליטית שאנחנו משליכים על כל אירוע, או ראייה דתית שגורמת לנו לראות את יד האלוהים בכל דבר שקורה. מחשבות שלא עוזבות אותנו ואנחנו רואים בכל מקום. כמו טרואמה שחוזרת לרדוף אותנו כל פעם שיש לה הזדמנות. או כמו מישהי שמוצאת חן בעיני ואני לא מפסיק לחשוב עליה בכל פינה בראש שלי. וגם מחשבות כמו האחת שאני חוקר בפסקה הזאת, שהתחילה בכלל במחשבה אחרת שנתנה לה כיוון, אבל גרמה לי למצוא עוד דוגמה ועוד דוגמה במקומות אחרים.

והמחשבה הזו של הפוסט הזה מתחילה לדעוך גם היא. כרגיל, לא ביקרתי בכל החורים שהייתי רוצה להגיע אליהם. וכרגיל, היא התחילה במקום אחד, וסיימה לגמרי במקום אחר. אין מה לעשות. אני זורם.