יום ולילה

יום שלישי, ערב

אני לא כתבתי בערב הזה, אז אספר עליו בדיעבד:

הגעתי יחסית עייף, ובמצב רוח לא-מי-יודע-מה. השעה כבר הייתה יחסית מאוחרת כשהגענו, בערך שבע בערב אם זכרוני אינו מטעה אותי. אבל הייתי חדור מטרה לקרוא כמה ספרים בזמן החופשי שיהיה לי ולהשלים את החודש בטוב. אחרי שהתמקמתי בחדר ואכלתי ארוחת ערב, הלכתי לחפש לי פינה לקרוא בה ספר לפני השינה.

מצאתי לי צלייה נחמדה עם כריות להישען עליהן. היה לי ספר מדע בדיוני שמן ומולי שכב חתול שמן. אני זוכר שחשבתי: מה עוד אני צריך יותר מזה?

הפינה שקראתי בה הייתה חשוכה, אז ניסיתי להוריד כמה אפליקציות בשביל להאיר את הספר עם המסך (הפנס הקדמי של הטלפון חזק מדי). יש כל מיני אפליקציות כאלה שמהירות את המסך ונותנות לבחור צבעים חמים או קרים, ולבחור רמת בהירות. אחת מהן נתנה לבחור—במקום צבע מסויים—סרטון של מדורה, שמאיר את המסך כמו להבה קטנה. אני התלהבתי ממנו. הוא האיר את הספר כאילו אני יושב מול מדורה. אבל לצערי הוא לא היה חזק מספיק בשביל להאיר את הספר בלילה. חשבתי שזה היה מעניין שדווקא אור כתום בוהק של אש לא היה חזק מספיק בשביל להאיר את הספר, כשתחת אור לבן רגיל ומשעמם אפשר היה לקרוא את המילים בקלות.

בחרתי לי צבע אפור וקר של שלג והתחלתי לקרוא.

יום למחרת, התחלתי גם לכתוב. (בהתחלה, באופן קצת מבולגן).

מצאתי מילה שאהבתי בשביל לתאר את התחושה שלי כרגע. פשוט אני לא בטוח שאני שמח איתה. התעייפתי. זו לא תחושה שאני מעוניין בה, וגם זו לא תחושה שאני מרגיש שהיא מוצדקת או שבכלל, יש לי את הזכות להרגיש. אבל היא מתארת בשבילי עכשיו את החוסר-רצון. את האפטיות. את ה”אין לי כוח” (שזה האויב המושבע שלי). וגם את הרצון לנוח.

אני עושה הפסקה קטנה מאסימוב כדי לקרוא את אחד הספרים שקניתי שלשום, מה”סדרה הקטנה”. אושר של זאב של פאולו קונייטי האיטלקי. הסיפור קורה באתר סקי במעלה ההרים האלפים. אני קורא ומדמיין את הקור ואת השלג. את הנוף. חושב על הניגודיות עם הנוף הקצת מדברי פה.

אבל יש גם קצת דמיון. השמש כבר ירדה אז גם פה נהיה קריר. ויש רוחות קרירות מדי פעם. אתמול בלילה הפסקתי לקרוא בגלל שהיה לי קר, בחולצה ומכנסיים קצרים. עכשיו, אני מרגיש שזה היה קצת בכייני לברוח למיטה בגלל קצת רוח קרה — ביחס לכפור של חורף שמתואר בספר.

בפלייליסט שלי שאני מקשיב לו בזמן האחרון, יש שיר ברוסית שבו הזמר מדבר על הקשר שלו עם עיר המולדת שלו.¹ יש שם שורה שאהבתי:

Здесь я впервые влюбился
Впервые почувствовал холод

(פה לראשונה התאהבתי)
(לראשונה הרגשתי את הקור)

וזה מגניב שהוא קושר את התחושה הזאת של קור כתחושה בסיסית, ואהובה, ושל בית.

עוד מעט כשיתחיל להתקרר, נראה אם אני אצליח לאמץ את הקור אל הלב שלי. או ששוב אני אשתפן ואלך למצוא מקום בפנים.

בצהריים, חשבתי על השמש והשמיים הכחולים כמצב הפתוח והרחב של היום, בו רואים למרחק ואפשר ללכת לאיבוד בנוף. עכשיו, שמתחיל להחשיך, אני חושב שאולי שטעיתי. יכול להיות שדווקא הלילה, הוא הוא שמראה לנו את המרחק האמיתי. את העולם הגדול והאינסופי.

פלטת הצבעים כבר השתנתה כליל. הלבן של השמש הפך להיות הצהבהב של מנורות הלילה. הצהוב של החול המדברי במרחק הפך להיות אפור. השמיים הפכו מתכלת לכחול כהה כהה.

ובשמיים מתחילים לראות כוכבים, והם כל כך קטנים בשמיים. ובזמן שאני קורא את המסעות בכוכבים של אסימוב, אי אפשר שלא לחשוב שאחד מהם, רק 3.67 פארסקים מפה³, הוא הכוכב של Aurora שעדיין לא גילינו. ובכל זווית שלא אסתכל, יהיו עוד אלפי כוכבים אחרים.

נהיה פה מאוד נעים עכשיו. 24 מעלות עם רוחות רגועות. ושקט, חוץ מהצרצרים. החלפתי לחולצה ומכנסיים קצרים אחרי מקלחת.

היה היום יום קצת יותר טוב. הצלחתי להיות פרודוקטיבי ולסיים כמה דברים קטנים שישבו עליי. זה בא בפרצים קטנים יחסית, אבל עדיין. אני לא מתלונן.

מוקדם יותר בערב הצטרפו אליי ולחתול שהיה איתי כמה חבר’ה שלא הכרתי לצלייה, לשבת. “אה, גם גרגורי פה”, אחד מהם אמר. ככה גיליתי שקוראים לחתול גרגורי. הוא לא הסכים לספר לי את השם שלו קודם לכן, או בכלל לדבר איתי. אבל זה בסדר. גם אני לא פטפטן גדול. אחת מהבנות שהגיעה עם החבורה ניסתה לטעון שגרגורי הוא בכלל חתולה. החברים שלה התווכחו איתה.

אני והחתול הסתכלנו עליה מהצד בבוז.

גרגורי רחוק מלהיות החתול האהוב עליי פה. שנינו לא ממש סובלים אחד את השני, אבל איכשהו אנחנו מסתדרים. אני כנראה לא ממש הבנתי את זה בהתחלה, אבל פינת הישיבה הזאת היא שלו. אני זה שפולש אליה כבר לילה שלישי ברציפות. כשהוא לא ישן, הוא עומד על המשמר ומוודא שאף חתול לא מתקרב לפה. (אפילו שיש לו סוֹפט-ספּוֹט לחתול בלונדיני אחד, שטרם יצא לי להכיר). הדבר האהוב על גרגורי לעשות זה לפתוח את הפה רחב, כמו נחש, ואז לסגור אותו. ככה הוא לועס את האוויר כמה דקות. כאילו יש לו משהו שהוא רוצה להגיד ואז הוא מחליט שזה לא שווה את הזמן שלו.

עכשיו, באתי להפריע לו שוב, אחרי שקראתי בפינה אחרת, בשביל להתמקם פה בשולחן ולראות יוטיוב. אני בספסל אחד, והוא יושב בספסל ממול. יצא פרק חדש של ה-LP של Etho, וכראוי, הבאתי חטיפים: פחית שימורים של טונה.

בזמן שצפיתי בסרטון, גרגורי בא לידי וביקש מהטונה. גם אני וגם הוא ידענו שזו טעות מצדי להביא לחתול רחוב אוכל. אם אני אביא לו, הוא רק ימשיך לבקש עוד ועוד. כעסתי עליו: לא! הוא הסתכל עליי כמה שניות, פתח את הפה, סגר אותו, אבל לבסוף הקשיב וחזר לשבת ממולי.

כשסיימתי את הטונה, השארתי לו קצת מהשאריות. כשהוא סיים ללקק אותן וחזר לשבת, הוא נשכב לצידי.

חשבתי שאני כבר לא אכתוב הערב. כבר כתבתי קצת בשקיעה, ורציתי לתת פוש אחרון ולסיים את הספר של אסימוב. אבל לקראת אחת בלילה, קלטתי שאני קצת עייף, רעב ולא מרוכז, אז החלטתי להשאיר את הסוף למחר, ולאכול משהו.

כמה דקות אחרי השקיעה שכתבתי עליה, התחילו לרוץ החדשות: “דיווחים ראשוניים על תקיפה בדאחייה בביירות”. “ישראל תקפה את ה’בור’ של חיזבאללה בו ייתכן ושהה חסן נסראללה - דבר הנבדק על ידי מערכת הביטחון”. לא לקח הרבה זמן לפרסום של התיעודים של התקיפה, והתפרסה גם די מהר הידיעה שהמטרה אכן הייתה נסראללה ויש סיכוי טוב שהוא חוסל.

אני בכוונה נמנעתי פה מלדבר על מה שהולך עכשיו בלבנון עם חיזבאללה. ה-Ynet גם ככה מעסיק אותי רוב היום, אז אני מעדיף לחשוב על דברים אחרים בהזדמנויות האלה. אבל זה באמת היה רגע משמעותי. קצת מרומם את מצב הרוח, וגם קצת מלחיץ בקשר להמשך. זה בתיאוריה — אבל תכלס אני זוכר שהרגשתי שתי תחושות עיקריות אחרות. אחת, סקרנות אמיתית בקשר למה קרה בתקיפה והאם צלחה, ובקשר למה יקרה בהמשך. וגם, אני זוכר שקצת הצחיק אותי שאת אותה השקיעה הרגועה שראיתי עכשיו, במקום אחר נסראללה פגש אותה קצת שונה. ולעומת השקט שאני חוויתי, בלבנון היו רעשים גדולים של פיצוצים. “מצחיק” זו לא ממש המילה הנכונה, אבל לא יודע מה כן. לא ממש יודע להסביר.

באותו זמן, התחילו רוחות חזקות משהיו במהלך היום. לא חזקות מדי. אבל עם יותר duration. עם יותר דחף להזיז.

אחרי זה, כשהתיישבתי וקראתי קצת, פלשו לצלייה שלי שישה-שבעה חבר’ה שרצו לשבת. רק שניים מהם הכרתי. אחד מהם זיהה אותי מרחוק, יושב לבד וקורא ספר, וקרא לי “שלגייה”. הם התיישבו ופתחו טאקי, והזמינו אותי להצטרף (אם הם כבר הרסו לי את המסיבה). עשינו טאקי מדרגות. אני הייתי הראשון שסיים את השמוֹנֶה ושלף שבעה קלפים. ואז, אחרי משחק מותח, סיימתי מקום אחרון.

אני זוכר שהתכוונתי לכתוב היום על סוף והתחלה. חשבתי על זה בהקשר של הטקסט הזה. תכננתי הרי לחלק אותו לימים, כל יום עם החלק שכתבתי בצהריים, והחלק של הלילה, וזה היה נדמה לי פתאום מוזר. עד כה, לא חשבתי על זה כהתחלה וכסוף של היום. את החלק הראשון אני כותב בכלל באמצע היום, ולא בבוקר. וגם, לא תכננתי בחלקים המאוחרים לסיים מחשבות שהיו לי בתחילת היום. לפחות לא באופן מודע. במקרה הטוב, רק המשכתי אותן.

(במקום, צורה שכן התחלתי לחשוב בה זה כ”זמן החם” וה”זמן הקר” של היום. שזה קצת מסביר את הרעיון האומנתי שעוטף את הקטעים האלה.)

בגלל העניין הזה, זה מרגיש שאין פה ממש התחלות וסופים. זה מעין שרשרת של מחשבות שיש לי, שלא מתחילה במקום מסוים וגם לא מסתיימת. אבל כן יש בה, אולי, מחזוריות מסוימת. ימים שמתחלפים. עונות.

זה מזכיר לי פתאום את הפתיחה של The Wheel of Time:

בכל זאת, מרגיש הגיוני לחלק קטעי מחשבות כאלה לפי ימים, אם לא רק בשביל הכרונולוגיות ובשביל להעביר את התחושה של הזמן שעובר.

היו לי היום עוד כמה אסוציאציות בקשר לסופים והתחלות, אבל אני מרגיש קצת עייף. עובדה, כבר וויתרתי להיום על סוף אחד — של הספר שלי. אולי אכתוב עליהן בהזדמנות אחרת.⁵

כמו שהזכרתי קודם, אחרי שויתרתי על הקריאה הלכתי לסדר לי משהו לאכול. לקחתי מהחדר טונה, ושמחתי לגלות שהפחית היא של סלט טונה (ולא נתחי טונה רגילים), בשביל קצת גיוון. מופתע לטובה, הלכתי למטבחון לחפש לחם. חייכתי לעצמי כשראיתי שהדלת אליו הייתה פתוחה (אתמול נעלו אותה בערב). התרגשתי מאוד למצוא כיכר של לחם לבן פרוס, וגם קצת סכום חד פעמי. כשראיתי שהשאירו בקבוק סגור קטן של תירוש שנשאר מהקידוש, צהלתי מאושר והודתי למזלי הטוב.

יצאה לי ממש ארוחת גורמה של שתיים בלילה. שתי פרוסות לחם טרי עם סלט טונה אדום, לצד תירוש ענבים עדין וכוס של סודה קרה. לא יכולתי לבקש יותר מזה.

התחלתי לאכול ב- 1:40. בזמן שאכלתי, שמתי לב שהשמיים נראים יותר בהירים מבדרך כלל, וקלטתי שיורד מסביב ערפל. היה קצת ערפל גם לאורך היום, אבל עכשיו תוך כמה דקות הוא פתאום התעצם ועטף אותי. כשסיימתי את הטונה, כבר ממש הרגשתי שאני בתוך ענן.

הסתכלתי עכשיו על האפליקציה של מזג האוויר: Severe Warning for Fog from SAT 1:43 AM IDT until SAT AM IDT. הם די דייקו בזמנים.

דרך הערפל, השמיים בלילה נראים דהויים מאוד. כאילו הם עברו כמה כביסות. או כאילו הורידו להם את ה-opacity ל-70 אחוז. מתחת לכל פנס רחוב אפשר לראות קונוס צהבהב של אור, וסמוך לפנסים אפשר לראות את הערפל זז עם הרוח האיטית. זה, ביחד עם הלחות באוויר, יוצר אווירה די שלווה. שונה מאוד מהלילות הקודמים, שהיו חשוכים עם משאבי רוח פתאומיים ושמיים שחורים.

אווירה נעימה. אני שומע מוזיקה רגועה, עדיין קצת עייף, אבל שָׂבֵעַ, ונושם את האוויר הלח. זו דרך טובה לסיים את היום. (או להתחיל אותו?)

סיימתי את הספר.

ל-Aurora יש שני ירחים, אבל שניהם רחוקים מאוד וקטנים. את Tithonus אפשר לראות אבל אבל בגלל הגודל שלו הוא נראה כמו כוכב קטן. ואת Tithonus II בכלל לא רואים בעין בלתי מזוינת.⁷

לא יודע למה זה תפס אותי, העניין הזה. אבל זה קצת עצוב משום מה. שאין להם ירח שמאיר את הלילה.

ניסיתי להתחיל ספרים אחרים אבל כבר פחות הצלחתי להתרכז. אז פרשתי לקצת יוטיוב ולפרק של אנימה.

אני עושה rewatch לאנימה האהוב עליי: Terror in Resonance.

זה קרה בטעות שהתחלתי לאהוב אותו. ראיתי אותו לפני כמה שנים ובהתחלה לא התלהבתי. הוא היה קצת מוזר (כיאה לסדרות אנימה) והעובדה שהדמויות הראשיות הם טרוריסטים קצת מרתיעה. אבל אהבתי את כל שאר הסדרות של הבמאי⁸, אז המשכתי עד הסוף. הסוף תפס אותי, ומאז אני חושב על הסדרה הרבה.

אני מקווה לסיים את הסדרה בזמן הקרוב בשביל לדבר על הסצנה האחרונה, שהיא מה שגרם לי להתאהב בסדרה. היא מאוד יפה ויזואלית, ובוהק בה צבע לבן זוהר, אז אני חושב שיהיה מעניין לדבר עליה פה.⁹

בכללי אני אוהב את פלטת הצבעים של הסדרה. רוב הצבעים יחסית קרים ודהויים. הרבה מהקטעים מתרחשים במשרדים אפרפרים עם חליפות שחורות. אבל עדיין בחוץ טוקיו היא עיר יפה וצבעונית עם צבעים עשירים יותר, ולשמיים יש צבע כחול עמוק מאוד עם עננים לבנים.

יש גם קצת משחקים עם הצבעים. למשל, ליסה לובשת תמיד חולצה צהובה בהירה. בפרק שראיתי עכשיו, Twelve, אחת הדמויות, מספר לליסה שיש לו סינסתזיה (ערבוב חושים) שגורמת לו לראות צבעים בקולות. הוא מספר לה שהקול שלה נשמע בשבילו כמו pale yellow. כמו צהוב חיוור.

עכשיו, בערב, אני כבר אחרי מקלחת ולקחתי איתי החוצה את הספר שלי ואת החצי שנשאר לי מהשוקולד.

התחלתי בצהריים ספר חדש, עוד אחד מ”הסדרה הקטנה” של כתר: המוטציות של חורחה קומנסל המקסיקני. בגדול הוא מספר על עורך דין שמתגלה אצלו גידול ממאיר בלשון, וצריך לכרות אותה. בשביל לנחם אותו, הוא מקבל ליום ההולדת מתנה מיוחדת מעוזרת הבית — תוכי מדבר.

כשהתוכי מגיע, אשתו של רמון (העורך דין) לא מסכימה לו להשאיר אותו, כי המערכת החיסונית שלו חלשה בעקבות הניתוח והכיומטרפיה, וחיות מחמד יכולות להעביר לו מחלות. אבל הוא מספיק כבר להיקשר לתוכי שלו ומצליח לשכנע אותה להשאיר את התוכי בביתם.

בשלב כלשהו במהלך הקריאה שלי, ראיתי שמתקרב אליי חתול בצבע כהה. יש פה די הרבה חתולים, אבל כשהוא התקרב עוד קצת קלטתי שאני מזהה את דפוס הצבעים שלו. גרגורי! קראתי בקול. (לא באמת קראתי בקול כי היו פה אנשים וזה יהיה מוזר). הוא התקרב אליי בקו ישר, בלי היסוס. ניתר על הספסל. התיישב ממש לידי, הסתכל עליי, סרק עם העיניים את הסביבה לראות שאף אחד לא ניגש אלינו, נתן ביס באוויר, ונשכב.

נזכרתי בתוכי של רמון, שבדיוק קראתי עליו. גם הם התחברו אחד לשני במהרה, וגם להם לא מומלץ להתקרב אחד לשני בגלל מחלות. רמון נקשר לתוכי שלו מאוד מהר, ולא הסכים לוותר אליו. הוא התעלם מהסיכון ושכנע את אשתו להשאיר את התוכי.

הסתכלתי על גרגורי ונתתי לו ליטוף קטן. (הוא לא התרגש ממנו כמו שאני התרגשתי).

המשכתי לקרוא.

זה הלילה האחרון שלי פה, לפעם הזאת. אז זה מרגיש נכון שהוא קצת שונה. במקום מאוחר בלילה, אני כותב מוקדם בבוקר. עדיין חשוך, ועדיין קריר. באף אני מרגיש דגדוג של בוקר.

אני מטייל לאט בסיבוב, ומקשיב באוזניות לפלייסט moody של שירים ברוסית, אבל בתכלס שומע בעיקר את הראשון.¹⁰

חשבתי קצת על הספר שקראתי בצהריים ואיך שהוא החזיר אור לפנים שלי, כאילו הוא זוהר. ספר שזוהר זה תמונה די מגניבה. גורמת לי לחשוב על משחקים או סדרות שיש בהם הרבה פעמים ספרים שזוהרים. ספרים קדושים או קסומים, שזוהרים באור לבן או סגלגל בהתאמה. ראיתי את זה מספיק פעמים בשביל שזה יראה לי הגיוני, אבל זה ממש לא טבעי אם לחשוב על זה קצת.

זה גרם לי לחשוב על הירח — שגם הוא כאילו-זוהר, אבל בתכלס רק מחזיר את האור של השמש. עדיין, כמעט לכל דבר ועניין אפשר לחשוב עליו כזוהר בפני עצמו; כשצריך, הוא מאיר קצת את הלילה. כמו בפרק 9 של Terror in Resonance, כשהירח מאיר את הפנים של ליסה ואת העיניים של Twelve.

עשיתי סיבוב די גדול, אבל לא מצאתי בשמיים את הירח. זה מזכיר לי שוב את הסצנה של אליה ביילי, שבה כשהוא במצוקה בחושך הוא מחפש בשמיים לראות אם יש ירח שיחזיר קצת אור. לשווא — כי כמו שהזכרתי קודם אין בכוכב לכת שהוא נמצא בו ירח קרוב כמו שלנו. זה באמת קצת עצוב.