טוסט רגשי

היה לי קר מקודם ועכשיו חם לי ממש ואני מזיע, דוחף לַפֶּה טוסט שרוף עם הרבה גבינה, ביס אחרי ביס, ונשרף לי קצת החך והלב שלי דופק חזק־חזק, לא יודע אם בגלל האכילה או בגלל שחם לי או בגלל שהיה לי קר מקודם או בגלל משהו אחר בכלל.

אני יושב בחוץ, חשוך כי השעה שלוש בלילה (אבל יש קצת אורות מסביב) ונשען על שתי כריות שגררתי לפה והשענתי מתחת לעץ. אני עושה בטוסט שלי ביס אחרי ביס אחרי ביס, בקצב קבוע, בלי הפסקות. החום של הטוסט חורך לי קצת את הלשון ומחמם את כל חלל הפה. אני מרגיש את החום יורד לי בגרון, מרגיש אותו בצוואר שלי, יורד למטה בגל מתמשך וחם מדי מכדי להיות נעים, והחום מתפשט בחזה שלי ליד הריאות והלב. הלב שלי לא דופק מהר, אבל הוא דופק חזק, ואני מרגיש כל פעימה שלו. אני חושב קצת על היום שעבר, ועל חרטות שלי, אבל יותר מהכל אני מרוכז באכילה. שומר על הקצב. הוא עדיין חם, אבל אני יודע שהוא יתקרר אז אני אוכל אותו מהר. קצה אחד של הטוסט עטוף בנייר סופג אפור שליפפתי סביבו כמה פעמים בשביל שאני אוכל להחזיק אותו. בתוך הטוסט יש שמנת, קצת זיתים, והרבה גבינה צהובה, והדבר הכי טעים בו הוא כמה חתיכות של עגבניות רותחות שכל פעם שאני פוגש בהן אני גורר אותן החוצה עם השיניים, נזהר שלא להישרף, ואז משלים את הביס עם עוד קצת לחם בשביל שיהיה מושלם. זה טוסט גדול אבל עוד לפני שאני גומר אותו אני יודע שאני רוצה אחד.

הלב שלי עדיין פועם כשאני מסיים אותו, ואני רוצה לקום שוב פעם לטוסטר אבל אני יודע שכבר אכלתי הרבה ודי, לא צריך לאכול עוד. במקום, אני לוקח את השוקולד שיש לי בכיס, 8 קוביות של שוקולד מריר, ואוכל אותן גם, ביס אחרי ביס, באותו קצב. הלב שלי עדיין דופק, עדיין אני לא יודע למה, וחם לי מאוד אפילו שמקודם היה לי מספיק קר בשביל להוריד את השרוולים. אני חושב על להפשיל אותם בחזרה כי ממש חם לי אבל אני עסוק בלאכול את השוקולד ובלהרגיש אותו נמס בתוך הפה שלי.

רק כשאני מסיים הלב שלי מתחיל להירגע לאט לאט, ומפסיק להיות לי כל כך חם, אפילו חוזר להיות לי קצת קר.