מתנות, הפתעות
יש קטע שאני מאוד מעריך אצל אבא שלי שהוא מאוד אוהב לתת מתנות. רוב האנשים בעולם, נדמה לי, אוהבים לקבל מתנות. אבל יש משמעותית פחות אנשים שאוהבים לתת אותן, וגם מתוכם אני חושב שאבא שלי יושב יחסית גבוה. לפעמים הוא קונה מתנות, לפעמים מכין אותן. לפעמים קונה לבד, ולפעמים קונה מתנה עם אמא, או מכין משהו ביחד עם אחת האחיות שלי. מבחינתו, לא להביא למישהו מתנה כשהוא מצפה לה, זה חטא גדול. אני שם לב לפעמים שהחיוך שלו כשהוא מביא מתנות לאחיות שלי או לאמא יותר גדול משלהן. לפעמים, כשהוא מביא מתנה לאחות הקטנה, הוא ממהר לקרוע את הניילונים בעצמו, בשביל להראות לה — במקום לתת לה שתפתח בעצמה. אבל זה תמיד בא מרצון לשמח אותנו, הכי שאפשר.
הבעיה היא, שבנוסף למתנות, הוא אוהב גם הפתעות. מאוד אוהב הפתעות. חשוב לו מדי פעם להפתיע את מקבל המתנה — להביא משהו גדול מהצפוי או להביא עוד מתנה נסתרת אחרי שחשבנו שהכל נגמר. אבא שלי יכול להיות מאוד ערמומי כשזה מגיע ללהפתיע ממישהו. והוא היה עושה את זה הרבה יותר, לולא הדבר הבא: אמא שלי שונאת הפתעות. היא פשוט לא סובלת שמפתיעים אותה. היא מעדיפה לדעת הכל מראש, ואין לה בעיה לקבל מתנה שהיא לא יודעת עליה — אבל שלא תהיה מוגזמת או בתאריך שיכול להיות לא נוח.
לפני שש שנים, אבא שלי התחיל לזמום את ההפתעה שלו כמעט שנה לפני יום ההולדת של אמא. הוא שמר כסף בצד מהמשכורת בחשבון הנפרד שלו, שלא משותף איתה. רק אני והוא ידענו על זה. ביום ההולדת של אמא חיכתה לנו בחנייה מכונית חדשה. שברולט ספארק אדומה, חדשה ובוהקת. אמא שלי הייתה בשוק. כמובן שהיא שמחה, אבל אני לא חושב שהיא התאוששה מהעניין עד עצם היום הזה. אותה המכונית, אחרי שהשגתי רישיון הפכה להיות גם שלי, ואני נוהג עלייה ביומיום. עדיין לפעמים מצחיק אותי להיזכר בפרצוף של אמא שלי אז.
לא ממש בטוח לאן המחשבה הזאת לוקחת אותי — אבל תמיד עניינה אותי התכונה הזאת של “לאהוב לתת מתנות”. בטוח יש לה איזשהו מושג שאני לא מכיר. היא מצד אחד מקבילה לנדיבות ולאמפטיה. מצד שני, אני לא חושב שמישהו שלא “נהנה” מלתת מתנות הוא בהכרח בן אדם פחות טוב.
בשביל לדייק את התכונה הזאת שאני מנסה לתאר, אני אבחין בינה לבין נתינה של עזרה לאחר. יש הרבה מאוד פתגמים שמהללים את הנתינה ואת החשיבות של עזרה לזולת, צדקה, נדבנות, אלטרואיזם והקרבה עצמית. לא אמעיט בערכם של תכונות אלה לשנייה, ואני גם מאמין באופן אישי שיש מעט תכונות שחשובות מהן. אבל התכונה שלי מאפיינת אנשים שאוהבים דווקא לשמח אנשים שקרובים אליהם, ודווקא בעזרת נתינה של מתנות או הפתעות שמטרתן לשמח את הבן אדם. (ולא, נגיד, לעזור לו כלכלית).
אחת הסיבות שאני לא מרגיש שהתכונה הזאת חיובית בצורה אינהרנטית, היא שהיא יכולה להעלות גם תמונות פחות יפות. של אדם שמחפש להשיג אהדה או אהבה בדרכים “זולות” ומטריאליסטיות. או לחלופין אדם שלא יודע איך להראות את האהבה שלו מעבר לנתינת מתנות יקרות. סיבה נוספת, היא שהיא לא מרגישה לינארית עם אמפטיות והרצון לעזור לאחר באופן כללי. יכול להיות שמישהו יתעלם לחלוטין מיום הולדת או אירוע משמח של מכר, אבל כשהוא יראה את אותו אדם נמצא במצוקה, הוא יהיה זה שיבוא ויעזור באמת.
עוד עניין שיצא לי לחשוב עליו, הוא המתח שנוצר מהתרבות שלנו של מתנות והפתעות. יש בהן, אני סבור, כל כך הרבה דברים חיוביים. אבל לעיתים הציפיות של אנשים לא תואמות והם מתאכזבים אחד מהשני, או מעצמם. למשל אם ציפינו ליותר יחס ממישהו שחשוב לנו. או בדוגמה של אמא שלי — הפתיעו אותנו קצת יותר מדי וקשה לנו לעכל.
לאחרונה, בהפרש של יומיים, שתי בנות ביקשו ממני לוודא שחוגגים להם את יום ההולדת כראוי, ולא ממסמסים אותו. כמו שאומרים: אם היה לי שקל על כל פעם שזה קרה, היו לי שני שקלים. שזה לא הרבה, אבל מוזר שזה קרה פעמיים. אחת מהן לא סמכה מספיק על חבר שלה לארגן משהו נחמד, ואחת לא סמכה מספיק על הצוות החדש שלה בצבא. אני באמת לא יודע מה גרם להן לחשוב שעליי הן כן יכולות לסמוך. קצת אובד עצות בעניין הזה. בכל אופן, זה ממשיך את התהיות שלי בקשר לציפייה שלנו למתנות, ולרצון לתת ולקבל. באיזה שלב בהיכרות אנחנו מתחילים לצפות למתנות או להשקעה בנו? באיזה שלב מצפים זאת מאיתנו? כמה זה משתנה בין אנשים? כמענה לשאלה האחרונה, מהתבוננת שלי, הציפיות מאוד שונות בין אנשים. דבר שהופך את העניין לעוד יותר מורכב.
באשר אליי, האמת שאני לא בטוח איפה אני ממקם את עצמי. אני קצת פחות אוהב לתת מתנות מאבא (עם הסתייגות שאדבר עלייה בהמשך), ולמרות שאני הרבה יותר בסדר עם הפתעות מאשר אמא שלי, אני יכול להבין מאיפה מגיעה החרדה והאי-נוחות.
האמת שזו שאלה די מעניינת, למקם אנשים על המישור הזה. כמה כל אדם “אוהב לתת מתנות”, וכמה הוא “אוהב הפתעות”. יכול להגיד די הרבה על אישיות של אנשים. המיקומים גם מרגישים לי יחסית אינפורמטיביים, מבחינת הציפיות מאנשים, ומה כדאי לתכנן להם. לאחד החברים שלי יש טבלה ב Google Sheets עם כל תאריכי יום הולדת של המכרים שלו. אני חושב שזה יכול להתאים שם ליד. לדעת למי כדאי לתכנן מסיבת הפתעה, ואיזה שותפים ישמחו לעזור.
הנה מישור אינטרקטאיבי, לשימושכם האישי. אפשר להוסיף ולהוריד שמות.
הבטחתי הסתייגות קטנה בקשר ליחס האישי שלי לנתינת מתנות, ואני בטוח לא אברח מהזדמנות מלדבר על עצמי קצת יותר. אני לא הכי אוהב לתת מתנות, אבל אני מאוד אוהב להכין מתנות. אני אוהב לחשוב על רעיון מקורי, וליצור בשביל מישהו שאכפת לי ממנו משהו מגניב. זה יכול להיות כל דבר — איזשהו משחק שהכנתי, או ברכה מצחיקה, או סתם עטיפה מגניבה למשהו שקניתי. ובדרך בכלל חשוב לי שהמתנה תהיה קשורה לנמען שלה. שהיא תהיה קשורה למשהו שהוא אוהב לעשות, שהיא תהיה קשורה לתחום עניין שלו, או שתזכיר משהו מצחיק שעברנו ביחד.
בין המתנות שהכי אהבתי להכין ולתת, הוא למשל גרסאות של משחקי קופסה שהכנתי עם תמונות שלנו. בנוסף, אצלנו במשפחה, אנחנו אוהבים להקדים נתינת מתנות באיזשהו משחק קטן של “חפש את המטמון”, עם חידות קטנות שמכוונות את המקבל למתנות שלו. גם שם באה לידי ביטוי היצירתיות שחשובה לי.
אלטרנטיבית, במקרים נדירים יותר, אני אוהב גם לקנות מתנות כשיש מאחוריהן מחשבה. היה לי חבר בחטיבת הביניים שקצת לפני יום ההולדת שלו גילינו משחק משותף ששנינו אוהבים (NieR: Automata, שהוא גם במקרה ה RPG הכי טוב בכל ההיסטוריה). בדיוק הזמנתי ספר שקשור למשחק בשביל עצמי, והחלטתי לתת לו אותו כמתנה במקום. זה הרגיש אז כהקרבה עצומה1. אבל דווקא בגלל ה”הקרבה”, ובגלל שהמתנה הייתה תֵּמַטִית, הרגשתי מאוד טוב עם עצמי.
וכשאין לי רעיון למתנה, אני יכול להיות די מבואס. במקרה הטוב, אני אשתתף עם מתנה של מישהו אחר. במקרים אחרים יכול להיות שאני לא אביא כלום. אני זוכר פעם אחת שלא הבאתי שום דבר לאחות שלי ביום הולדת, כי פשוט לא ידעתי מה. אבא שלי כמובן שם לב, ודי כעס עליי. כנראה בצדק.
אלו שני המקרים שאני הכי מרגיש פספוס. כשאני רוצה לתת מתנה למישהו, ואין לי רעיון (זה קורה לא מעט, כי אני יותר מדי אוהב רעיונות מקוריים ומפתיעים). או כשיש לי את הרעיון המושלם אבל אני לא מספיק או לא מצליח לבצע אותו.
בזמן שכתבתי את זה וחשבתי קצת על מתנות, עלה לי רעיון מצחיק. אני יכול לסכם בשביל הקורא הסקרן אילו מתנות אני אישית אוהב לקבל. זה מרגיש כל כך נרקיסיסטי, אבל האמת שזו הזדמנות גם קצת לדבר על דברים שאני אוהב — שזו בתכלס המטרה של המקום הזה. בדיעבד, הרשימה שלי עדיין מרגישה קצת כללית. שנה שעברה אחת האחיות שלי הכינה לנו רשימה מסודרת של בדיוק מה היא רוצה ליום ההולדת, מסודרת לפי עדיפות. לעומתה, שלי מרגישה קצת כמו רמאות. אבל בכל אופן, זה מה שחשבתי עליו.
- באופן כללי, אני אוהב לקבל כמו שאני אוהב לתת. כל מתנה שקשורה לי באופן אישי, שמזכירה מקרה מצחיק או שקשורה למשהו שאני אוהב, תשמח אותי מאוד. אפילו הדבר הכי קטן.
- אני אוהב ספרים. אבל מה שכן, בסיכון של להישמע קצת נדוש — אני לאו דווקא ארצה לקבל ספר מהסוג שאני בדרך כלל קורא. הייתי רוצה לקבל ספר מהסוג שנותן המתנה אוהב. זו הרי אחת הסיבות שאני אוהב ספרים — להיחשף לאנשים אחרים, לתחומי עניין אחרים, למחשבות אחרות שאני פחות מכיר.
- אני אוהב כל מיני גאדג’טים קטנים ופיצ’פקס וכל מיני דברים בסגנון, שלא חייבים להיות הכי פרקטיים, אבל שיהיה להם קטע מגניב או שיראו קול. אני מוקסם מהשטויות הכי קטנות, לפעמים. לפני כמה שנים קניתי לאחותי מעין חותך אבטיחים שחותך אבטיח לריבועים קטנים.2 אני עדיין משוכנע שזה בין ההמצאות הכי חשובות של האנושות.
- ובקשר להפתעות? אני קצת מפחד מהן, כמו אמא. אבל אם מישהו רוצה להפתיע אותי ולהביא לי במתנה מכונית, האמת שאני אשמח.
הערות שוליים
Footnotes
- הסיפור "האישה שיש לה הכל" בספר החדש של אתגר קרת ("אוטוקורקט") הזכיר לי את הפוסט הזה. הוא בדיוק עושה סאטירה על התחושה הזאת של ציפיות ומחויבות.