בשבוע האחרון, בין ראשון לחמישי, טסתי לעשות סקי באתר גודאורי שבגאורגיה. טסנו רק עם אבא שלי — כהשלמה קטנה של החוויה כי בפעם הקודמת שאר המשפחה שלי טסו בלעדי. זו הפעם השלישית שאני טס לעשות סקי, אז כבר קצת ידעתי מה אני עושה, והרעיון היה פשוט לנוח כמה ימים ולהנות מהגלישה ומהאוכל.

כתבתי קצת בערבים על דברים שחשבתי עליהם, בלי איזושהי חוקיות או נושא מכווין.

הספרים שאני קורא עכשיו

עוד לפני הטיסה קראתי את רוב הסיפורים ב-”חוף הים של ירושלים” של עידו גפן. (שמעתי עליו כי ראיתי בטוויטר שהודיעו על אדפטציה הוליוודית לאחד הסיפורים שם, ורציתי לנסות אותו בכל אופן כי הספר האחר שלו קפץ בהמלצות של “עברית”, אפילו של”חוף הים של ירושלים” לא היו הרבה דירוגים.) הסיפור הראשון היה טוב, הסיפור השני היה טוב, ואחרי הסיפור השלישי התחלתי להאמין שיש חוף ים בירושלים. אהבתי את הרעיונות בסיפורים, זה בדיוק הדברים הקצת-מוזרים שמגרדים אצלי משהו במוח, ובכללי הם היו כתובים טוב. אהבתי שהיה להם מספיק זמן לנשום, לתת לנו רגעים יפים ושקטים עם הדמויות. הרבה סיפורים הצליחו לגעת בי. אהבתי גם שהיו חיבורים קטנים בין הסיפורים, זה היה טאצ’ נחמד, וביצוע טוב — מרגש, לא סתם. בקיצור, ספר כיפי, ומקורי, וטוב.

כשהייתי בסיפור אחד לפני האחרון, החלטתי לא לבזבז עוד סוללה כי פחדתי שלא יהיה איפה להטעין את הטלפון עד שנגיע למלון. עברתי לספר פיזי שלקחתי איתי. זה “כל השמות” של ז’וזה סאראמאגו. (הספר היותר מפורסם שלו זה “על העיוורון”, שאני זוכר שקראתי עליו הרבה אבל ממש מזמן. היה איזה סיפור בהמשכים ברדיט שהיה סיפור אימה פוסט-אפוקליפטי שבו כל מי שהסתכל על הירח התעוור, או משהו כזה. לא זוכר איך קראו לו בדיוק. בכל אופן, איבדתי אותו מתישהו וכשניסיתי למצוא אותו מצאתי את “על העיוורון”, במקום. בגלל זה הייתי קצת בברוגז עם הספר, אבל אמרתי שאני אצטרך לקרוא אותו מתישהו בכל זאת.) קראתי בערך 50 עמודים, והיה נחמד, אני אוהב את הטון של המספר.

אחרי שנחתנו, עלינו לאוטובוס לאתר סקי. היה חושך, והעיניים שלי כבר התעייפו בכל אופן, אז עברתי לספר אודיו שהיה לי מורד באפליקציה (איש נכנס בפרדס של אשכול נבו). הקשבתי לו בזמן שהסתכלתי החוצה מהחלון, וחיכיתי שנגיע לשלג.

ארמון הקרח

אחת הסיבות שהתרגשתי ללכת לעשות סקי, זה כי קראתי לאחרונה את “ארמון הקרח” של טאריי וסוס. (ראיתי את הספר מוזכר איפשהו, לא זוכר איפה, והייתי בטוח שמדובר ב”מלכת השלג”. אין סיכוי שאני היחיד שעשה את הטעות הזאת, אגב. לי אישית צרובה די טוב בזיכרון תמונה של ארמון הקרח של מלכת השלג, כי אני זוכר שראיתי את הסרט הסובייטי של מלכת השלג (בשבילי, Снежная королева) והוא היה נורא מפחיד. בכל מקרה, סיקרן אותי שמדובר פה בארמון קרח אחר לגמרי, אז הוספתי אותו לרשימה.) אני לא בטוח מה חשבתי על הספר, הוא היה קצת מוזר. נורווגי, כזה. בהחלט היו שם דברים טובים, כמו ההבטחה של סיס לעצמה, וההסתכלות לתוך מחשבות של ילדים, שזה דבר מעניין כשלעצמו. אבל הדבר הכי בולט שהספר מייצר זו התמונה של חורף עז, של שלג, של ארמון מפואר של קרח, ושל קור. זה דברים שקשה לשחזר בישראל (אפילו שהיה נסיון, עם “קורל”), אז אמרתי שבשביל להשלים את החוויה צריך יהיה להרגיש את זה, לפחות קצת.

היום (שני) ירד שלג, וזו הייתה גם הזדמנות אחרונה כי בהמשך מזג האוויר יתחמם. יצאנו בערב לאכול, וכבר כמעט החשיך. התלבשתי די טוב, אז לא קפאתי, אבל היה קר, וכשיצאנו מהמסעדה ירד עלינו שלג.

אוכל

אוקיי. מספיק עם ספרים. סיבה יותר טובה שגרמה לי להתרגש לטוס לגאורגיה היה האוכל. היה לי קצת טיזר, לפני כמה שבועות. היינו במסעדה גיאורגית בארץ, ב-Deda. זה היה יום הולדת, אז פיזרו הרבה מנות שונות על השולחן במקום שאני אצטרך לבחור מנה אחת, וזה היה מדהים כי אכלתי הכל מהכל והתפוצצתי לגמרי. (ספציפית אהבתי את הפחאלי, הסציבי, והחצ’פורי אימרולי). אני נורא אוהב את האוכל הזה, זה פשוט מטבח שמדבר לחך שלי. וחצ’פורי זה מדהים.

אז אחת המטרות שלי ושל אבא שלי זה לטעום מהאוכל שלהם כמה שיותר. כבר בצהריים, אכלנו באתר כמה חינקאלי ו- Chkmeruli, שזה עוף ברוטב שום ושמנת שהיה כיף לאכול עם לחם. גם בערב חיפשנו מקום אותנטי לאכול בו. הימרנו על מקום שהיה כתוב עליו ברוסית פשוט грузинская кухня (מטבח גרוזיני). הבפנים היה נראה ביתי, התיישבנו איפה שהיה נוח, וניגשה אלינו מלצרית / בעלת בית מבוגרת שדיברה אלינו ברוסית. הזמנו חצ’פורי גדול וקוצ’מאצ’י, שזה היה כבד עוף עם בצל ורימונים. לא ראינו בתפריט שיש צ’אצ’ה (שזו הוודקה שלהם) אבל אבא שאל בכל זאת את הגברת אם יש, והיא אמרה конечно (כמובן) בטון כמעט נעלב. אז גם השתכרנו קצת.

גאורגיה

וואלה, מדינה מעניינת, גאורגיה. הכרתי אותה ממש קצת ועכשיו אני לומד הרבה דברים חדשים. אבא סיפר לי, למשל, שהם תכלס מורכבים מדי הרבה עמים ואזורים פנימיים שונים. זה גם קצת מתקשר בחזרה לאוכל, כי סוגי החצ’פורי נקראים על שם האזור שהם מגיעים ממנו. האלפבית שלהם הזוי לחלוטין, כי הוא לא דומה לאף שפה אחרת. אני הנחתי שהשפה שלהם קצת דומה לרוסית, כי הרוסית פה די רווחת, אבל זו שפה ממש שונה. הם היו נוצרים אורתודוקסים עוד הרבה לפני ההשפעה של רוסיה, שזו טריוויה מעניינת. יש קטע שלחלקם יש אהדה נוסטלגית מסוימת לסטלין, כי הוא היה גרוזיני. במסעדה שהיינו בה אתמול למשל, היתה תמונה שלו על הקיר. אבל זה נושא די מסויג. בכללי הקשר שלהם עם רוסיה והמצב הפוליטי שלהם הוא קצת מורכב ומתוח, שזה כן משהו ששמעתי עליו. יש שם מפלגות יותר פרו-רוסיות ויותר פרו-ארופאיות, ומעבר לבעיות של אידאולוגיות יש להם אינטרסים קיומיים כי הם לא היו רוצים להסתבך.

שמתי לב במפה שיש להם עיר גדולה בשם Telavi, שם די דומה לתל אביב, ואבא שלי אמר שלי שאני לצערי לא הראשון להתבדח על זה. זה התגלגל לזה שהוא הראה לי הערב (שלישי) סרט סובייטי מאוד מפורסם שלא ראיתי אף פעם שקוראים לו Мимино (מימינו, שזה “בז” בגאורגית). זו קומדיה כזאת על טייס גרוזיני שמנסה את מזלו במוסקבה במרדף אחרי אישה שהוא מתאהב בה. הוא פוגש ארמני טוב לב שנהיה חבר שלו, והם מדברים ביניהם ברוסית קלוקלת. זה באמת סרט טוב, הוא די holds up ודי מצחיק. והוא גם מראה די טוב — לטענת אבא שלי — את החיים בברית המועצות אז, וקצת את הפרספטקיבה של ארצות קווקז וגאורגיה בפרט.

ישנו קטע בסרט בו מימינו מבקש מהטלפנית בשדה התעופה לחייג לתלאווי, עיר בגאורגיה, ובטעות היא מחייגת לתל אביב, ועונה לו יהודי שעלה לישראל מגאורגיה. לאחר שמתבררת הטעות, מבקש ממנו התל אביבי לשיר לו שיר גאורגי כלשהו והשירה של מימינו בטלפון גורמת לו לבכי. בכך הסרט מביע זכר לכמיהה של העולים מגאורגיה באותם ימים, בהם מסך הברזל מנע מהם כל קשר עם ארץ מוצאם.

— מויקיפדיה, ע”י היוזר Geagea

Сhocobos

כשהתעוררתי הבוקר (שלישי) היה לי תקוע חזק ה-theme של ה chocobos מ- Final Fantasy VII Rebirth. המשחק יצא למחשב לפני כמה שבועות אבל אסרתי על עצמי לשחק בו עד שאני אעשה את המבחן של אינפי שהיה בסוף פברואר. עשיתי כמה מה-chapterים הראשונים אבל לא רציתי להמשיך בינתיים כי ידעתי שאני טס, אז העברתי את הזמן בלעשות 100% ל-regionים הראשונים, וזה כלל לא מעט רכיבה על chocobos.

אז זמזמתי את זה קצת כשגלשתי בתחילת היום. לכאורה בכל region במשחק מקבלים chocobo עם יכולת אחרת, אז אני תוהה אם הם עשו אחד שיכול לגלוש על קרח עם מגלשיים, זה יכול להיות די goofy.

מוזיקה

זה באמת נחמד לשמוע מוזיקה כשמתגלשים, גיליתי. זה נותן אווירה, וזה גם כיף ומשחרר לצעוק משהו או לשיר כשמתגלשים ממש מהר, אפילו שזה בטח גורם לי להישמע משוגע כשאני עובר ליד אנשים. מנגנים מוסיקה ברוב מקומות העצירה הגדולים, אבל לא שומעים אותם במסלולים עצמם, אז זה לא באמת עוזר. ראיתי כמה ישראלים שהסתובבו עם JBL עם שירים ישראלים וזה היה די וייב. אז אמרתי אני אשים קצת בעצמי בטלפון. ניסיתי לשמוע משהו די רגוע, אבל זה היה חלש מדי בווליום, ולא התאים לרגעים הסוערים יותר. אז החלפתי לפלייסט אחר עם שירים צועקים יותר, וזה היה יותר בכיוון, אבל עדיין לא שם.

אם כבר התחלתי, אני יכול גם לצרף את שאר הפליילסטים שאני שומע בחודש האחרון כי זו גם המוזיקה שאני שומע בחופשה הזאת. אין שם משהו מיוחד בשבילי, די אוסף רגיל של הזמן האחרון. יש שם פלייליסט בשביל צ’יל, פלייליסט יותר moody, פלייליסט עם סתם שירי פופ שאהבתי. היוצא דופן היחידי הוא פלייליסט עם שירים באוקראינית שממש זרם לי חודש שעבר. השיר Teresa & Maria (שהיה באורוויזין) היה בפליילסט של thebausffs והוא היה די באנגר ב-stream שלו. ספוטייפי המליץ על עוד כל מיני שירים שאני מבין רק חלק קטן מהמילים שלהם אבל נשמעים לי טוב.

האחרון גורם לי לחשוב שאני צריך לנצל את ההזדמנות לנסות גם קצת שירים גאורגיים. היה כמה שירים נחמדים בפסקול של הסרט שראינו, אם כי הם היו די ישנים. אז אולי אני אנסה לשמוע קצת מהמוזיקה שלהם.

עדכון על אוכל

עוד אכלתי חינקאלי עם בשר ועם גבינה, כל סוגי החפצ’ורים, מרק חרצ’ו, סציבי, אוג’אַחוּרי ודולמה. המנה האהובה עליי זו מנה ראשונה שהם עושים של חצילים מגולגלים עם ממרח אגוזים. הזמנתי את זה שלוש פעמים.

קניתי גם במכולת גבינת צמה של סולוגוני, והופתעתי לגלות שהיא הייתה ממש דומה — אם לא זהה — לגבינת צמה שאנחנו קונים בארץ כל כמה זמן. בדיעבד גיליתי שאנחנו באמת קונים הרבה פעמים גבינת סולוגוני, שבאה מגאוגריה, שזה היה מגניב לגלות. אני נורא אוהב גבינות צמה מעושנות כאלה, וזה מתברר די דבר בגאורגיה ובארמניה, אז שאפו.

עוד דבר שאני אוהב במסעדות שלהם זה שהם תמיד מתחילים בלהביא לכל סועד צלחת, ואת המנות של האוכל מביאים בנפרד. ככה שהרבה יותר קל לחלוק את האוכל או להזמין כמה מנות קטנות יותר.

עדכון מצב לגבי משהו יצירתי

בפוסט הקודם דיברתי על התכנית שלי לעשות “משהו יצירתי” כל כמה זמן, אז אני עדיין חושב על זה מדי פעם. אין לי ממש רשימה של רעיונות, אבל אני כן צריך לחפש אותם כשהם צצים בשביל לתפוס אותם בזמן שבו הם מרגשים אותי. בינתיים, מאז שכתבתי על זה, הדבר היחידי שנחשב מבחינתי זה שעשיתי תספורת לחבר (אני לא יודע לספר). אבל זאת הייתה יוזמה שלו ולא שלי, אז אני עדיין on the lookout לדברים חסרי פשר והגיון שאני יכול לעשות החודש.

Los Ratones

מעבר ללכתוב מה שאני לא כותב פה, מה שאני עושה לפני השינה בערבים האחרונים זה להשלים את ההייליטים האחרונים של Los Ratones. הם ניצחו את ה-NLC ממש כמה דקות לפני הטיסה שלי לפה, אז ראיתי קצת מהגמר בגייט והספקתי לראות שהם ניצחו. זה נורא כיף לי לראות ולהתרגש מ-esports ומליג. אני עוקב אחרי ה-LEC והתחריות העולמיות כבר המון שנים, אבל קצת נטשתי את זה בגלל המלחמה. לראות את כל הסאגא של LR החזיר אותי בחזרה למשחק, ופוצץ אותי מצחוק המון פעמים.

טביליסי

היום היה היום אחרון. גלשנו קצת, החזרנו את הציוד, והלכנו לאכול. אחרי שבוע של אוכל מקומי, החלטתי לחזור למוכר ולהזמין פיצה פפרוני. אבא הזמין חצ’פורי אבל הוא הגיע קצת לא מוכן, אז פיצו אותנו בשתי שוטים של צ’אצ’ה, וזו הייתה דווקא אחלה דרך לסגור את גודאורי.

בדרך הארוכה חזרה באוטובוס הייתה לי את ההזדמנות להסתכל על גאורגיה (כי בדרך הלוך היה מאוד חשוך). בירידה מההר השלג והקרח לאט לאט נעלמו, והיה הרבה צמחייה בצבע ירוק-אפרפר של חורף. עברנו הרבה כפרים צנועים, עם פרות ומשאיות וכנסיות קטנות.

אחרי כמה זמן הגענו לטבליסי ונסענו מתוכה לשדה תעופה. עיר מאוד יפה, ודי מיוחדת. נסענו לאורך הנהר והעיר נפרסה משני הצדדים שלו. יש שם מיקס מוזר של בניינים ישנים ובנייני דירות ארוכים, ביחד עם כל מיני מבנים מודרניים יותר עם רעיונות אדריכליים מוזרים, כאלה שגורמים לי לחשוב they didn’t stop to wonder if they should. נסענו שם קצת לפני השקיעה אז השמיים עוד היו בצבע תכלת אבל השמש כבר צבעה את העננים בצבע צהבהב.