אני מבין שאני מרגיש מדוכדך לפעמים, ואני מבין שזה בסדר אבל אני גם מבין שזה הרבה בשבילי והייתי רוצה להרגיש ככה פחות. אני מבין שאני לא מרגיש ככה תמיד ושאפילו בדרך כלל אני לא מרגיש ככה ואני עדיין מבין שהייתי רוצה להרגיש ככה פחות.

אני מבין שאני מרגיש קצת ריק ומרגיש קצת חסר דחף ומרגיש פספוס, פשוט מרגיש פספוס.

אני מבין שאני אוהב את השקט שלי ואת הספרים שלי ואת הלבד שלי. אני מבין שזה חלק ממני ושזה אני, אבל אני גם מבין שזה אף פעם לא מספיק ואף פעם לא היה מספיק בשבילי. אני מבין שאני צריך גם אנשים וצריך גם לצאת וצריך גם להיות בחוץ ולא מספיק לי הבפנים.

אני מבין שיש לי את זה ושאני מנסה ושאני גם הרבה פעמים מצליח. אני מבין שיש לי הכל ויש לי חברים ואנשים שאני אוהב וחוויות ומשפחה שהיא רק שלי ובריאות וקצת שכל ואמצעים ותחביבים ובית. אני מבין שיש לי הרבה הרבה טוב ואין לי כמעט רע.

אני מבין שתמיד יהיו אנשים שהם יותר טובים ממני. יותר מנסים ממני ויותר מצליחים ממני ויותר מבינים מה צריך לעשות ויותר מבינים איך צריך להרגיש. אני לא ממש מבין מה צריך לעשות, ובטח שלא מבין איך צריך להרגיש, ואני מקנא בהם, ומרגיש שאני בצד ואני מרגיש שאני פחות טוב ואני מבין שאני מרגיש רע עם עצמי.

אני מבין שזה בסדר לפעמים להרגיש רע עם עצמי ואי אפשר להיות תמיד מסופק ומרוצה ולדעת מה צריך לעשות. אני מבין שגם הם, האנשים שיותר טובים ממני, לא תמיד יודעים להיות מרוצים מעצמם ולא תמיד מאושרים, ובכלל אף אחד לא תמיד יודע להיות מסופק ומרוצה מעצמו ותמיד להיות מאושר.

אני מבין שזה בסדר להרגיש קצת מוזר ולהרגיש לא עצמי ולהרגיש עם אנשים כמו מטומטם. להרגיש שאני לא מצליח לבטא את עצמי ולא מצליח להיות אני וגם בכלל לא רוצה להיות אני. אני מבין שזה בסדר להתחרט, אני כל הזמן מרגיש שאני מתחרט ואני מבין שזה בסדר להתחרט ואני שונא את התחושה הזאת של חרטה אבל אני מבין — לא בעצם אני לא מבין בכלל, אני פשוט שונא, די.

אני לא באמת מבין פה שום דבר. אני יכול לנסות להסביר לעצמי ולנסות להגיד לעצמי שאני מבין אבל אני מבין שאני לא מבין כלום ושעכשיו אני מרגיש חרא וזה הכל.