את הפוסט הקודם-קודם פה, “הארי פוטר ומסדר אבירי האור”, סיימתי במחשבה: “איזה איש הייתי רוצה להיות?“. כמו שכתבתי אז, זו שאלה מאוד גדולה שקשה לי לענות עליה. אבל בזמן האחרון יש שאלה קצת יותר ספציפית שמטרידה אותי והיא: מה הייתי רוצה לעשות?

כשהייתי קטן השאלה הזאת לא ממש הטרידה אותי. לפעמים ידעתי מה אני רוצה להיות: אולי ארכיאולוג, או מפתח משחקים. לפעמים לא ידעתי, אבל שוב, זה לא משהו שחשבתי עליו הרבה. אני כן זוכר שממש לא אהבתי את השאלה “מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול”. חשבתי שמאוד מוקדם לענות עליה, ולא הבנתי את הפואנטה. גם לא הייתה לי תשובה טובה — כי הרצון שלי כל הזמן השתנה ורציתי לעשות דברים אחרים.

כשהתבגרתי קצת יותר, זה עדיין היה נושא שהדחקתי. היו לי די הרבה תחומי עניין. הרבה חוגים שונים שהייתי בהם, למשל ‘מרכז יש”י’ עם קורסים בנושאים שהתחלפו כל חצי שנה או חוג אווירודינמיקה שחשבתי שהיה מדליק. היו הרבה ספרים שהתעניינתי בהם, שבין היתר התיגו לי מגוון רחב של דברים שאפשר לעשות בעולם. התחלתי אז גם להיות הרבה במחשב, ולנסות להבין איך הוא עובד ואיך מפתחים אתרים ומשחקים. אבל גם בנושא הזה, זה היה תחביב שלי ולא הייתה לי בראש הגדרה למה זה אומר לעבוד איתם. בראש שלי תמיד חשבתי על זה כלעשות “משהו עם מחשבים”. בגדול, היו די הרבה אופציות — רובן יחסית אבסטרקטיות — למה אני ארצה לעשות, ולא אהבתי להרהר בהן במעין פרדוקס בחירה קלאסי.

באמצע חטיבת הביניים, זה התחיל להיות לי די ברור שאני אעשה “משהו עם מחשבים” כשאני אהיה גדול. זה היה התחביב שהתמסרתי אליו הכי הרבה. אבל זה תמיד הרגיש לי מוזר, כי אני לא מרגיש שבחרתי בזה. זה פשוט מה שעשיתי. ואני מרגיש שבגלל שלא אהבתי לחשוב על השאלה הזאת לפני כן, אף פעם לא עשיתי את הבחירה המודעת בזה. קשה להגיד ש”נפלתי בין הכיסאות”. כי הגעתי לאן שהלכתי — וזה לא שאני לא מרוצה מהמסלול שלי עד כה. להפך. אבל בכל זאת, אני מרגיש שלא שמתי לב מתי בחרתי לא לעשות דברים אחרים. לא להיות ארכיאולוג. לא להיות רופא. לא להיות מהנדס.

יש שיר שאני מאוד אוהב ברוסית, שקוראים לו “Я хотел быть космонавтом” (״רציתי להיות אסטרונאוט״). התחלתי לנסות להסביר את המילים, אבל אולי יותר פשוט לצרף את שני הבתים הראשונים¹. בתרגום מילולי (לא טוב במיוחד).

רוסית

עברית

אני רציתי להיות אסטרונאוט
ולראות את מה שאף אחד עוד לא ראה
לא סביר שאני אהיה אחד כזה אי פעם
אבל האי-ידיעה² ממשיכה למשוך אותי עד היום

אני רציתי להיות אסטרונאוט
לפני הרבה, הרבה-הרבה שנים
כבר לא חשוב מי אני אהיה בעתיד
מה שחשוב זה מי שאני כבר לא אהיה

בבית הראשון הדובר מספר שבעבר הוא רצה להיות אסטרונאוט, ושהאי-ידיעה ממשיכה איתו תמיד. הוא ממשיך לחשוב על מה שהוא לא היה ומה שהוא לא הפך להיות. גם בתור מבוגר, התחושה הזאת לא עוזבת אותו. בבית השני, אפשר להבין שהתחושה הזאת באה מהילד שבו, שמדמיין וחולם. מה שחשוב, מנקודת המבט של הילד הזה, זה לא הדברים שיש לו עכשיו, אלא מה שכבר לא הספיק להפוך להיות.

בבירור, זו מחשבה יחסית ילדותית. כך גם יתגלה בבית הבא והאחרון של השיר (שלא הוספתי פה). אבל אין דבר כזה הרגשה של ילד שהיא לא נכונה. אני מרגיש שדווקא זה שהיא באה מפרספקטיבה של ילד הופך אותה לכל כך חזקה, ואת הניסוח שלה בשיר לכזה נחרץ. זה הגיוני להרגיש פספוס, ולחשוב לאחור ולדמיין מה עוד היינו יכולים לעשות ומי היינו רוצים להיות.

נדמה לי שבנוסף ללהרגיש את הרגשות האלה, זה גם הגיוני ולוגי לחשוב ולתהות ולהרהר בנושא. במיוחד כשאני עוד אדם צעיר עם הרבה זמן לעשות דברים חדשים ולשנות דברים קיימים. אז זה סוג המחשבות שיש לי בזמן האחרון. גם מחשבות קדימה על מה אני רוצה להיות: לדוגמה כמו שהתחלתי לעשות בפוסט הקודם על ה- Knights Radiant, ואני אמשיך בחלק השני שלו. וגם מחשבות שהולכות אחורה, כמו שאני עושה פה עכשיו.

אמשיך בסקירה שלי על עצמי. בחטיבת הביניים, לצד המחשבים שידעתי שאני רוצה להתעסק בהם, הייתה לי גם עוד הבנה שהגעתי אליה. איזושהי החלטה שעזרה לי קצת לסדר את הראש. בגדול אמרתי לעצמי שאני רוצה, לכרגע, להיות אדם קצת פסיבי. חשבתי על זה כמו להיות צרכן של העולם.³ לעשות דברים בשביל עצמי. לקרוא ספרים — אבל לא לכתוב אותם. ללמוד לכתוב קוד וליצור פרויקטים שמעניינם אותי — אבל להשאיר את ה github שלי על private. לעקוב אחרי אנשים בטוויטר — אבל לא לקחת חלק מהשיח. להסתובב עם חברים, ולטייל בארץ, אבל בעצמי לא להשאיר חותם על העולם.

אני עדיין אוהב את הגישה הזאת, בגדול. היא נותנת לי הרבה חופש ונחת, בתור אדם יחסית מופנם. אני מרגיש שזה נותן לי את ההזדמנות לבנות את עצמי יותר טוב, לפני שאני מוציא את עצמי החוצה. אבל גם… טוב. אני אחזור למחשבה הזאת עוד מעט, ונראה מה השתנה מאז.

בכל אופן, ההחלטה הראשונה בתכלס שהייתי צריך לקחת שתעצב את מסלול החיים שלי, היא המגמה בתיכון. הייתי אז כאמור כבר די מכוון למחשבים, אז התמיינתי והתקבלתי ל”מגמת סייבר”. (לא הייתי קורא למה שלמדתי אז סייבר — זה קצת עוצר שלב אחד לפני. אבל בכל זאת אהבתי את החומר). אם אני לא טועה זו הייתה המגמה היחידה שבכלל ניסיתי להתקבל אליה. אני זוכר שהסתכלתי על האופציות והחלטתי שזה מה שאני רוצה. אמרתי לעצמי שאם לא הייתי מתקבל אז אני פשוט אלך לכיתה רגילה ואעסוק בעצמי במחשבים בכל אופן.

אחרי זה, השלב הבא בחיים שלי היה הצבא. פה המצב עוד יותר מצחיק כשמדברים על “בחירה”, כי הצבא לא נותן יותר מדי אופציות. קיוויתי שאני אוכל להמשיך להתעסק במחשבים, אז ביקשתי את המיונים המתאימים. אבל הפרופיל שלי היה קרבי, אז ידעתי שזה לא בטוח הולך לקרות. גם לא הייתה לי בעיה גדולה עם זה. לתקופה לא מבוטלת, לפני שקיבלתי את התשובות, השלמתי עם זה שאני הולך להיות תותחן או שריונר לכמה שנים, ואז להמשיך בחיים.

מה עוד, גם אחרי שהתקבלתי למסלול שלי בצבא — לא באמת היה לי מושג מה אני עושה. נתנו לי שם ותאריך, ועכשיו ידעתי בוודאות שאני הולך לעסוק בצבא במחשבים, אבל לא היה לי מושג מה זה אומר ומה המקצוע שלי. התקופה הזאת של המלש”ביות הייתה די מוזרה בשבילי. אני לא אכנס לזה עכשיו יותר מדי, אבל רק אגיד שאחת התחושות שלי אז הייתה שלא הייתה לי יותר מדי בחירה בשלב ההוא. הגורל שלי כבר נכתב, ויותר הוא לא ממש תלוי בי. שזו תחושה מעניינת כי היא יכול להיות משחררת או מלחיצה בעת ובעונה אחת.

זהו. זה אני בגדול.

אחרי כל זה הגעתי לצבא, ואני כבר בתפקיד יותר משנתיים. המשכתי בצד לפתח פרויקטי-צד כהרגלי. התחלתי בשנה האחרונה ללמוד קצת באוניברסיטה הפתוחה. ואני אמור כנראה להתחיל לחפש את התפקיד הבא.

אני מרגיש שהשנתיים האלו שינו אותי קצת. אולי בגלל החוויות שעברתי בהן, אולי בגלל שהתבגרתי קצת, אולי סתם כי הזמן עבר. אני מרגיש כמו צב, שמרגיש מאוד בטוח בעצמו בתוך השריון שלו. אבל הוא בכל זאת רוצה לצאת מדי פעם ולחקור את העולם. אני מאוד אוהב שיש לי את היכולת תמיד לחזור ולהתקבץ בתוך השריון שלי, לעסוק בתחביבים שלי ולא לעשות דברים החוצה. אבל בכל זאת אני גם רוצה לנצל את ההזדמנות שאני פה לא רק להסתכל על העולם, אלא אולי גם לשפר אותו טיפה.

אבל זה לא עניין של מה בכך לצאת מתוך השריון הזה — כי כל פעם שיש סכנה או אי-וודאות האינסטינקט הוא להיכנס חזרה פנימה.

זה לא קטע חדש לי שאני ממש לא טוב בלעשות בחירות בחיים שלי, וזה נובע מזה שאין לי ניסיון בזה בכלל. כמו שניסיתי לתאר בפסקאות הקודמות, אף פעם לא לקחתי בחירה מודעת — לעשות כך ולא אחרת. גם איפה שהיו לי הסתעפויות בחיים, פשוט נתתי לזרם לסחוב אותי קדימה.

דיברתי על העניין הזה לפני כמה שבועות עם חבר’ה מהצבא. אחד מהם אמר לי שבשביל לעשות בחירה ולהגיע למשהו שאני רוצה לעשות — צריך להיות אקטיבי (שזה טריגר לפסיביות שדיברתי עליה קודם), ולחקור ולדבר עם אנשים ורק כך אפשר יהיה להכיר את האופציות יותר מקרוב. רק באמצעות הכרה שלהן יותר מקרוב — ודרך אנשים — אפשר יהיה לקבוע מה אני רוצה ומה לא. יש בעצה הזאת הרבה מן האמת. אבל היא גם קצת נוגדת הנחת עבודה שיש לי, שאני אוכל להבין מה אני רוצה דרך חוויה של העולם, קריאה של סיפורים, ומחשבה פנימית.

טוב. אז איפה זה משאיר אותי. יש כרגע שלושה כיוונים שאני חושב עליהם.

הראשון זה התפקיד הבא בצבא. זו החלטה שמאוד קשה לי כרגע. אני יכול להמשיך בתחום שלי, או שאני יכול לעבור לנושא אחר. אני יכול להעמיק בטכנולוגיה וללמוד עוד פתרונות חדשים וטכנולוגיות שלא התעסקתי איתן עדיין; או שמה להעמיק בתחומים מודיעיניים וצבאיים יותר, ולפתור בעיות שקרובות יותר לשטח. אני יכול לצאת קצונה וללכת לכיוון פיקודי יותר. אני יכול גם להישאר איפה שאני — שזו תמיד אופציה מסוכנת שתהיה לבן אדם כמוני שמפחד מהחלטות.

המחשבה העיקרית שיש לי — היא שאני לא יודע מה אני רוצה לעשות. אמרתי את זה כבר לאנשים כמה פעמים, ואני מרגיש שזה נכון. אם הייתי יודע מה אני רוצה לעשות, מה אני רוצה להשיג, אז היה לי הרבה יותר קל לברור מבין האפשרויות. זו כן בעיה אמיתית בסיטואציה שלי אני חושב. אבל זה גם היה הטריגר העיקרי לאותו הבחור ממקודם, לשכנע אותי שזאת בעיה שאפשר לפתור. צריך להתאמץ להעמיק ולהבין את האופציות שלי יותר טוב.

יש לי בנושא הזה עוד הרבה מחשבות. יותר משאוכל לפרוס אותן פה כרגע. אולי אני אנסה בהזדמנות אחרת.

עוד כיוון שאני חושב עליו, זה הדברים שאני עושה לצד העבודה. בגדול זה מתחלק לשני דברים — לימודים ופרויקטי-צד.

יותר מעניין לדבר על הפרויקטי-צד, כי בהם אני קצת בשלב ביניים. באופן כללי זה פשוט משהו שתמיד הייתי עושה ששומר אותי שפוי. מכין איזשהו אתר או משחק, או לומד איזה שפת תכנות חדשה. אחרי השבעה באוקטובר התחביב הזה נתקע, כמו הרבה דברים אחרים. לא היה לי זמן אליו כי תמיד הייתי נשאר עד שעות מאוחרת, וגם כשהתחלתי לחזור הביתה יותר — התעסקתי יותר בלימודים באוניברסיטה או בספרים. עכשיו קצת חזרתי לזה כשהקמתי את האתר הזה.

ועכשיו אני חושב מה הלאה. לא סיימתי עם הבלוג הזה, אני בינתיים נהנה לכתוב פה וגם לפתח בו גימיקים קטנים. אבל סיימתי עם רוב ההתעסקויות הראשוניות, הבנתי מה-מו-מי, ועכשיו אפשר יהיה להמשיך הלאה ולהתחיל משהו חדש. בגדול החוק שלי זה שאני עושה מה שמעניין אותי באותו רגע — וכשהוא מפסיק לעניין אותי אני נוטש אותו ועובר לדבר הבא. אבל אני מרגיש הפעם שזה קצת שונה, משלוש סיבות.

אחת, הייתי רוצה לפתח את היכולת ללכת עם הפרויקטים שלי רחוק יותר, ולסיים אותם במקום לנטוש אותם באמצע. זה משהו שאני מרגיש שאני לא טוב בו והייתי רוצה להשתפר בו. זו הייתה אחת המטרות שלי בבלוג הזה — לא רק להכין אותו ולכתוב כמה פוסטים, אלא גם לשים אותו באינטרנט, ולהתמיד בו, לפחות לתקופה קצרה. אני ארחיב על הנקודה הזו קצת יותר ברפלקציה על האתר הזה שכבר כתבתי חלקית.

סיבה שנייה, היא שיש לי הרבה רעיונות גדולים שייקחו לי בהכרח הרבה זמן והשקעה. תכלס תמיד היו לי רעיונות גדולים שרציתי לעשות. אבל הפעם: א) היכולת שלי לבצע אותם עלתה. ב) הביטחון העצמי שלי עלה. ג) יש בי דרייב כי הרגשתי שכבר תקופה ארוכה אני לא פרודוקטיבי מחוץ לעבודה. ד) יש בי את המוטיבציה ללכת איתם יותר רחוק ולהוציא אותם לפועל — כמו שאמרתי בפסקה הקודמת.

וההתלבטות השלישית שלי, היא איך שהפרויקטים האלה מתנגשים עם העבודה העיקרית שלי, ולעיסוקים האחרים. לפני הכל, האם אני מוכן להשקיע זמן בדברים כאלה כשיש מלחמה, ואולי תפרוץ עוד אחת בזירה הצפונית. אולי לעכשיו נכון יותר לתת את כל הפוקוס שלי בצבא. או אולי אם אני רוצה לעבור לתפקיד שונה בצבא, כדאי לי להשקיע את הזמן שאני כן מצליח למצוא בללמוד משהו בתחומים אחרים שיעזרו לי. בכלל, כמה זמן אני רוצה להשקיע בדברים כאלה, כי כבר עכשיו הרבה ממנו נגזל מהלימודים שלי, שאני בעצמי בחרתי להירשם אליהם.

כל האמור גורם לי לתהות אילו פרויקטים לעשות הלאה ובכלל האם. אבל אם להיות כנה, כל ההתלבטויות האלה לא מאוד רלוונטיות. כי יש לי כבר רעיון שאני מבשל בראש כבר לא מעט זמן שמלהיב אותי — ואני מת כבר להתחיל אותו ברגע שיהיה לי סופ”ש להתאפס על עצמי.

לבסוף, הכיוון האחרון שאני חושב עליו זה העתיד שלי. שעדיין מפחיד אותי לחשוב עליו.

יש לי כל מיני מחשבות בנוגע לזה. למשל, שהמסלול שלי די ברור. אני אשתחרר מהצבא ואז אמצא איזה חברת סטארט-אפ שאעבוד בה כמה שנים. ואז הוא יתפרק או יימכר ואני אני אמשיך לאחד הבא או אמצא איזה עבודה יציבה יותר בתור מפתח תוכנה באחת החברות הגדולות. האם אני מרוצה ממסלול כזה? לא יודע, אבל אולי. האם אני ארצה באיזשהו שלב להתמקצע בתת-תחום נישתי יותר? או אולי לעשות הסבה למשהו אחר? הרי עוד בכלל לא מאוחר מדי.

תמיד חשבתי שיש לי שתי אפשריות. יכול להיות שאני אמצא עבודה שאני אוהב. אולי איזשהו סטארט-אפ שאני עוזר להקים, ונלחם בשבילו כל היום, דוחף אנשים, לוקח על עצמי משימות ומקדם דברים. אני תמיד חושש קצת שאני אמצא את עצמי עובד במשהו שאני לא אאמין בו. אבל כשאני מסתכל לצדדים — יש כל כך הרבה דברים מעניינים. הרבה טכנולוגיות חדשות שמתפתחות, והזדמנויות לעשות דברים מגניבים עם משמעות. אפילו סתם נגיד, אתמול קפצה לי במקרה כתבה של כלכליסט בסדרה שהם עושים “היי, רובוט”⁴ (שם חזק מאוד), על כל מיני רובוטים חדשים שמתחילים להיכנס ליומיום שלנו. אחד המילואימניקים שהיה איתנו במלחמה עבד בסטארט-אפ בתור מפתח ווב קלאסי, ולפני כמה חודשים התפטר ועבר לעבוד בחברה שמפתחת רובוט יומנוידי שיעזור לאנשים בחיי היומיום. זה מטורף. זה משנה את העולם. וגם אני יכול לעשות משהו כזה.

לחלופין, יכול להיות שאני אעבוד באיזה דיי-ג’וב רגיל שלא מרתק אותי. או שכן יהיה על משהו מעניין וחשוב, אבל אני אהיה בו בורג קטן, ופסיבי יותר. אבל תהיה לי סביבה רגועה, עם אנשים טובים. לצד עבודה כזו אני אחיה את החיים האישיים שלי, והמשפחתיים. ובשעות הערב המאוחרות אני אמשיך לי באיזה פרויקט-צד, בונה משחק או תוכנה שמדליקים אותי. וזה יכול לספק אותי לא פחות. שתי האפשריות השונות יכולות לשמח אותי.

אותה מחשבה עדיין רודפת אותי לפעמים. על כל הדברים שאני לא אהפוך להיות. אנשים מסביב לומדים ביולוגיה, רפואה, הנדסת חשמל. מקבלים כיוונים לחיים. ולא משנה מה אני אבחר לעשות, אני לא אגיע לחלק קטן ממה שהייתי יכול לעשות. זה מבאס שבשביל לעשות דברים צריך להחליט, ולבחור, ולברור בין אפשרויות. אבל זה גם בסדר. זה כל הקטע.

הערות

Footnotes

1. מילות השיר: https://genius.com/Nebo-nad-golovoi-i-wanted-to-be-a-cosmonaut-lyrics.
   השיר בספוטיפיי: https://open.spotify.com/track/4Hv9P723cQoGucby85ExZ2?si=01f14f0b66d94445.
   ↩

2. אני לא ידעתי איך לתרגם неизведанность. באנגלית זה הציע uncertainty, unknown, unexplored. בעברית: אי-ידיעה, בלתי נודע, הלא-נודע, מה שלא נחקר/גולה. כל המילים האלה עובדות די טוב בשביל להעביר את התחושה אני חושב. ↩

3. צרכן כמו consumer, שזה המילה שמתחברת לי פה יותר. אני מרגיש שהיא עובדת טוב כי היא בטעות מתארת לא רק צרכנות אלא גם “זלילה” של תוכן, כמו אוכל. לפרויקט הקודם-קודם שלי, שאני עדיין רוצה לחזור אליו באיזשהו שלב, קראתי CONSUME. הוא מעין TODO-list מפואר ששמים בו תוכן שרוצים “לצרוך” (ויש בו כמה גימיקים בקשר לזה). ↩

4. https://newmedia.calcalist.co.il/hi-robot/index.html ↩