לא, עזוב, סופ”ש הזה יש את המתקפה של האיראנים בטח, וגם בחמישי יש לי תוכניות. אבל מתישהו בתחילת שבוע הבא, בכיף.

היום ה-13 באוגוסט, שבועיים אחרי שחיסלנו את הנייה ואת ההוא מחיזבאללה, והאיראנים עוד לא הגיבו עדיין. הם בטח יגיבו אבל. אומרים שכבר הערב (הפעם זה בטוח). זה ממש מצחיק אותי לחשוב בכמה נונשלנטיות אני חושב על זה בדרך כלל. זה מרגיש לי, לפחות כרגע שאני מהרהר על זה באוטובוס, שאני לא באמת לחוץ על זה. כאילו אני קצת מרחף בעננים. האיראנים ירו עלינו טילים? כן, בסדר, נו. כבר ירו פעם אחת לא קרה כלום. כבר שבועיים הם מאיימים. כבר כמעט שנה אנחנו מקבלים טילים מכל כיוון. יאללה בסדר.

אתמול דניאל הגרי עשה הצהרה בערב, הרגיע את הציבור. אמר שהכל בסדר, אנחנו מוכנים, עושים הכל מה שצריך, ולא לדאוג. אמא שלי פספסה את השידור אז היא שאלה אותי מה הוא אמר. סיכמתי לה והיא אמרה: “הבנתי. סך הכל הוא אומר לי להפסיק להילחץ וללכת מחר לעבודה רגיל”.

היום אמא סיפרה שחמינאי, בקשר לתקיפה על ישראל שעדיין לא קרתה, אמר משהו כמו “הציפייה למוות יותר קשה מהמוות”. היא רצתה להגיב לו שהציפייה למוות שלו דווקא לא כל כך קשה.

יש עכשיו שאלה שמסתובבת שמעניינת גם אותי, מה היה קורה אם היינו באותה סיטואציה לפני השבעה באוקטובר. עדיין היינו ממשיכים בשגרה? או שזה היה מרגיש כמו בתחילת המלחמה, שכולם חשבו רק עליה.

זה מרגיש כמו שגרה, שזה מה שמוזר. אני עושה את אותה עבודה, בטלוויזיה אותן תוכניות רגילות, בחדשות אותן הפגנות ותאונות ומתפרעים בהר הבית. אז כן — מדי פעם מסתכלים בחדשות ומוצאים עוד סיבה להילחץ או לכעוס. אבל גם זה, כבר הרבה זמן ככה. אבל כאילו — הולכים לירות עלינו מתקפת טילים. האם אני חושב שזה יהיה נורא ולא נצליח ליירט את הרוב? לא. לדעתי יהיה בסדר. שזה גם מה שעוזר כנראה לאווירה במדינה. במיוחד אחרי ההוכחה להצלחה שלנו באפריל. אבל גם במקרה הזה, אנשים יכולים למות. ויש סיכוי לא רע שהסיפור הזה יתגלגל עוד. ואז עוד אנשים ימותו.

אם לא נדאג עכשיו, מתי נדאג? לדעתי, התשובה לכך היא המתקפה — שתבוא אחרי מתקפה שלא נצליח להדוף כראוי. וכבר היו מתקפות כאלה, ועוד יהיו מתקפות כאלה. כי ככה זה עובד. וזה קצת מבאס. וזה לא טוב לדאוג כל הזמן. אבל זה גם חשוב לדאוג. אוף.

המילה שעולה לי לראש בניגוד הזה של המצב ומצב הרוח היא אבסורד. זה אבסורדי איך שהתרגלנו לחיות במצב האי-שקט הזה. מסביבנו אין-ספור אויבים ששונאים אותנו. אבל אנחנו חיים וצוחקים ועובדים ומטיילים. הספר שעולה לי לראש הוא מלכוד-22. המלחמה בספר הזה היא הדבר הכי חשוב בעולם, וגם הדבר הכי פחות חשוב בעולם.

המצב הזה שלנו, נדמה לי, הוא דווקא לא מאוד מיוחד. בכל הזמנים בכל העולם יש והיו הרבה איומים, מחלות, אסונות ומלחמות. בכל זאת אנשים מצליחים לחיות את החיים שלהם, הקטנים או הגדולים.

עדיין לא כתבתי את החיבורים שאני רוצה לכתוב על סיפורת באופן כללי ועל פנטזיה (כל אחד בנפרד). אחת הנקודות שאני אכתוב עליהם שם היא על איך שהם יכולים להראות את המציאות יותר טוב מלהסתכל על המציאות עצמה. גם אבסורד, יש לו את היכולת הזאת. זה דבר קצת מוזר להגיד כי לפי ההגדרה אבסורד הוא “סיטואציה שאינה מתיישבת עם ההגיון”. אבל כשמשתמשים בו ככלי בסיפור, באיור או במחשבה — הוא יכול לחדור בבת אחת כמה שכבות באיך שאנחנו רואים את המציאות.

אז כשאני חושב על כמה אבסורדית הסיטואציה הזאת עכשיו, זה גורם לי לתהות. לתהות לעבר כל מיני כיוונים. חלק מהם כבר שכחתי, וחלק כבר כתבתי פה. וגם, זה גם קצת גורם לי לחשוב, על היחס שלי והמחשבה שלי. האם זה נכון שאני קצת אדיש, האם זה ברמה המתאימה. האם אני יכול וצריך לעשות יותר ולתת מעצמי יותר בתקופה הזו, או שדווקא חסר לי קצת חופש, קצת לחיות את הדברים הקטנים.

ועוד מחשבה הייתה לי, שקצת מעודדת אותי. אם החיים מלאים בניגודים ובאירוניה; אם תמיד היו ותמיד יהיו דברים טובים וגם דברים לא טובים. אז אולי מותר לי להניח שיהיה בסדר ולא לדאוג. מותר לי להסתכל מהצד ולצחוק על הכל — כמו יוסאריאן. לא יודע אם המחשבה הזו מתיישבת עם ההגיון. אפשר להגיד שהיא קצת אבסורדית.