אני אהיה הראשון שיודה שאני מכור לטוויטר. כל פעם שהמחשבות שלי מרחפות אני מוצא את עצמי מוציא את הטלפון מהכיס, והאצבע שלי יודעת בדיוק לאן ללכת בשביל למצוא את האפליקציה, גם כשאני לא מתכוון.

אני חושב שזה רשת חברתית ממש מעניינת בבסיס שלה. כשהרעיון של כל פוסט הוא פיסת טקסט קצרה שמוגבלות במספר תווים, והפוקוס הוא על שיתוף של מחשבות של אנשים. באידאל שלו, זה יכול להיות מקום מלא בעדכונים אישיים, בפניני חוכמה, בעדכונים חכמים ובשרשורים מעניינים. בפועל, זה מרגיש כמו תוהו ובוהו אחד גדול עם ריבים, ויכוחים, בדיחות גרועות, ודעות עוד יותר גרועות. כחברה, באופן ממוצע, לא הייתי אומר שאנחנו העפרונות החדים.

אבל זה כנראה בדיוק החן של טוויטר. מעין כאוס של רעיונות שמעורבבים יחד. זה סוג מידע שהוא שונה מאינסטגרם וטיקטוק, שמתמקדים בפוסטים ויזואליים. שונה גם מרשתות כמו Reddit, ואתרי פורומים למיניהם, שבהם הכל מסודר לפי קטגוריות ותתי קטגוריות. יש לו הרגשה שונה מפייסבוק, שבהם סוג הפוסטים לפעמים די דומה, אבל הקהילה שלו נמצאת קצת מאחור בקצב ובגיל. וגם, למרות שהרבה פעמים השיח בטוויטר הוא על אקטואליה, הוא גם ממש לא אתר חדשות. אם כבר, הוא הרבה יותר דומה לתגוביות שמתחת לכתבות.

מעניין אותי לכתוב על החוויה האישית שלי מטוויטר, גם כי היא חלק יחסית חשוב בחיים שלי (כנראה יותר מדי), וגם כי היא מאוד השתנתה עם השנים. בחודשים הראשונים של טוויטר, מאוד אהבתי אותו כמקור לצרוך חדשות ועדכונים לגבי המדיה שאני אוהב. עקבתי אחרי יוטיוברים שצפיתי בהם, משחקי מחשב שאני אוהב, סופרים וכו’. הייתי מקבל סרטונים חדשים שיוצאים, עדכונים לגבי משחקים חדשים או פיצ’רים בתוכנות שאני משתמש בהן. זה היה בשבילי קצת כמו אתר חדשות, אבל יכולתי לעקוב בדיוק אחרי מה שמעניין אותי.

באיזשהו שלב התחלתי לראות ולהנות הרבה אינטקרציות בטוויטר. הרבה בדיחות, שיחות חולין, וצייצנים חוזרים שאני נהנה מהציוצים שלהם, גם בלי להתעניין במשהו שהם עושים. התחלתי לעקוב אחרי הרבה מאוד חשבונות, והפיד שלי נהיה הרבה יותר כאוטי—אבל גם הרבה יותר חי, ומלא בדעות, ובבדיחות שהצחיקו אותי. אבל גם באותם עדכונים שמעניינים אותי אישית.

ראוי לציין שבכל התקופה הזאת עקבתי כמעט אקסלוסיבית אחרי חשבונות מחו”ל, באנגלית. זה היה בשבילי מעין פורטל לעולם תוכן אחר וקצת רחוק יותר, של המדיה שאני אוהב לצרוך, והוא היה נפרד לגמרי מה”חיים האמיתיים”.

השינוי הבא קרה בתחילת ענייני הרפורמה המשפטית וההפגנות במדינה. התחלתי לראות הרבה ציוצים אקטואליים ישראליים. התחלתי לזהות הרבה צייצנים, ישראליים הפעם, שחזרו והופיעו לי בפיד, ונהנהתי מהציוצים שלהם גם כן. בלית ברירה גם אחריהם התחלתי לעקוב, והתוכן ממש השתנה. נוספו לו הרבה חדשות מקומיות, הרבה סיפורים אישיים, הרבה מאוד דעות פוליטיות, וביקורות בעברית על כל דבר עניין.

מצד אחד אני הרגשתי שמשהו קצת נפגע. המקום שלי פתאום התמלא בפוסטים של אנשים אחרים. מצד אחד של אנשים שקרובים אליי יותר, שמדברים בעברית, שמתלוננים על אותה המדינה ועל אותו צבא ועל אותו יוקר המחיה. מצד שני, לפעמים הם דווקא אנשים רחוקים יותר. הרבה פעמים יותר מעניין אותי לשמוע על הפיצ’ר החדש שהמפתח של pnpm הוסיף היום (ממש מגניב הקטע עם ה catalogs), מאשר לשמוע על היום הגרוע שעבר על מישהי שרבה עם חבר שלה. יותר חשוב מכך, אני מתגעגע קצת ליקום המקביל שיכולתי לקפוץ אליו. לאסקייפיזם. אבל די מהר התחלתי לאהוב גם את הצד הזה של טוויטר, שבכל זאת הרגיש קצת קרוב אליי.

התפנית האחרונה קרתה בשבעה באוקטובר. שם התוכן שצרכתי בטוויטר הפך להיות יותר קשה. התחלתי לעקוב ישירות אחרי אתרי חדשות, והתחילו להיות המון ציוצים על החטופים, ועל הלוחמים. והרבה ציוצים פוליטיים זועמים יותר, וכואבים יותר, ומאוכזים יותר. בחודשים הראשונים של המלחמה לא ממש יצאתי מהטוויטר. ביום הייתי עובד כמה שאני יכול, ובהפסקות בין לבין ולפני שהייתי הולך לישון הייתי בטוויטר. לא ממש היה באמצע. בדיעבד, זה לא היה מאוד בריא למוח שלי.

עכשיו אני מרגיש שהפיד שלי הוא כאוס מוחלט. יש בו הכל מהכל, הרבה שרידים מכל התקופות שדיברתי עליהן. אני כרגע עוקב אחרי כ-1300 חשבונות, וזה אחרי שסיננתי אותן כמה פעמים במהלך השנים. אני עוקב אחרי אתרי חדשות, צייצנים ישראליים, משחקי מחשב, יוטיוברים, סרטונים מצחיקים, תמונות של חתולים, אנשים שקשורים לפיתוח וקוד, סופרים, כל מיני אנשים שעושים כל מיני שרשורים מעניינים, וסתם אנשים שהיה להם איזה ציוץ אחד שאהבתי.

אני חושב הרבה על הקוֹנְטְרַסְט הזה. כל כך הרבה דברים שונים שאני מדפדף בהם כל יום. יש כל כך הרבה אנשים בעולם שחיים חיים שונים לגמרי, חווים את אותו העולם באופן שונה לחלוטין.

בזמן האחרון, הניגודיות הזאת גם באה לידי ביטוי בהקשר של המלחמה הנוכחית. לחיילים שנופלים, לסיפורים קשים. הציוצים על הדברים האלה מופיעים לי בטלפון כל הזמן, אבל הם מפוזרים בין ציוצים אחרים שלא קשורים בכלל. אנשים שחיים את החיים שלהם. לפעמים אני גולל באדישות בפיד, והם עוברים לי בלי לשים לב. ולפעמים איזה ציוץ על השבעה באוקטובר תופס אותי ואני לא מצליח להתנתק ממנו. הקיבוץ הזה של הדברים, מרגיש לי ממש אבסורדי.

בהמשך לחוויה שלי בטוויטר, שווה להזכיר את הזהות שלי בו, שהיא לא ממש קיימת. אני לא מצייץ בעצמי ולא מגיב לאנשים. זה לא כלל גורף—כן היו לי בו כמה אינטרצקיות. אבל באופן כללי אני מעדיף להיות lurker, לצפות מהצד. להיות דנידין הרואה ואינו נראה. כנראה זאת אחת הסיבות שאני מתחבר לטוויטר. ממש קל להיות בו אנונימי. אני לא בטוח שזה דבר טוב. אולי היה שווה להשתתף בשיח קצת יותר. אבל לבינתיים, ככה התרגלתי.

כך או כך, אני עדיין אוהב את החשבון שלי, גם הוא שייך בעיקר לעצמי. הציוצים שאני מרטווט, או נותן להם לייק, הם חלק מהזהות שלי, או של מי שהייתי באותו רגע. במה התעניינתי. מה הצחיק אותי. מה היה לי חשוב. החשבון שלי הוא כמו חוט צמר ארוך ומתפתל שאני משאיר אחריי לאן שאני הולך. אני אוהב את האנלוגיה הזאת, כי אולי היא מסבירה למה כל הזמן צצים אצלי בפיד תמונות של חתולים שעוקבים אחריי.

זו גם אחת הסיבות למה אני מאוד לא אוהב את השינוי שנעשה לאחרונה—שלייקים נהיו פרטיים ואנונימיים. באופן כללי, אני כבר כמה זמן מפחד קצת על הפלטפורמה. היום לפני שנה, מאסק החליט לשנות את השם של טוויטר ל X, שזה שינוי נוראי בפני עצמו. זה גם מה שהטריג אותי לכתוב פה. אני זוכר שלפני שנה אני דאגתי מאוד שהוא הולך להרוס לי את טוויטר. הייתי אפילו קצת עצבני. היה אוסף לא קטן של החלטות ומהלכים גרועים שלא אהבתי. לשמחתי אני מרגיש שהליבה של טוויטר נשארה אותו דבר, לבינתיים.

אבל אני עדיין קצת דואג. כי אני לא ממש יודע מה אני אעשה בלעדיו. אין לי עוד מקום אחר כזה שמחבר אותי ככה לעולם. עוד פתח שמוביל אותי כל פעם למקום אחר. קצת כמו מנהרת הזמן—אם כבר הזכרתי ספרי ילדים. פעם ליקום מקביל של משחקים וספרים שאני אוהב. פעם למקומות אחרים בעולם, עם שיח אחר. פעם לשרשורים על עובדות מדעיות אזוטריות. פעם לבדיחות ציניות על פוליטיקה. פעם לסיפור של מישהו שאני מזדהה איתו.

אני אסכם, כי כבר כתבתי הרבה יותר מדי לטעמי. (למעשה, עברתי את מכסת התווים של ציוץ בטוויטר כבר 11 פעמים). יש הרבה דברים רעים בטוויטר, והרבה דברים שאני לא אוהב בו. אבל אני אנסה לענות על שאלה חיובית יותר, גם אם אני אצליח לענות עליה רק באופן חלקי: מה אני אוהב בטוויטר?

את האינטרקציות, המעגלים של אנשים, השיתופים והתלונות על כל דבר קטן. את הבדיחות המיידיות על כל דבר שקורה, משחקי מילים גרועים, משחקי מילים טובים (הם מאוד נדירים). את זה שכולם מצייצים על אותו דבר כשקורה משהו—או כשיש איזשהו אירוע או משחק—כמו chatroom אחד ענקי. את התמונות של חתולים, המלצות לספרים, ממים הזויים, עובדות ידע כללי רנדומליות, טיפים למשחקי מחשב ולתכנות ולחיים בכללי. את הטרנדים, וה-ratioים, וה-comebackים, הפסטות, את הסלנג ה..מיוחד. אני אוהב לראות תגובות מכל סוגי האנשים, ולהדהד את הדעות שאני מסכים איתן, ולהתרגש מהציוצים הכי קטנים.