זה קצת אירוני, כי, חשבתי על זה כמה פעמים אחרי כמה שיחות שהיו לי השבוע וכל פעם הייתה לי את אותה המחשבה. ניסיתי לשתף ולנסח את המחשבות שלי—זה משהו שתמיד מסתבך לי קצת—ונאמר לי: “כן, זה תמיד ככה”. “כן, לכולם יש את זה”. “את אותה תחושה כולם מרגישים לפעמים”. “הרבה אנשים חושבים את מה שאמרת עכשיו”. “כן, גם אני התמודדתי עם זה”.

וזה קצת מרגיז, לשמוע את זה. מה פתאום אנשים אחרים קשורים לתחושה שלי. מה, אין לי מקוריות? אני כמו כולם? הסיטואציה שלי היא לא מיוחדת, היא לא מורכבת יותר?

זה מראה שכאילו אולי אני סתם. שמשהו שקשה לי להתמודד איתו, אנשים אחרים כבר התמודדו איתו יותר טוב ממני. כשקשה לי לקבל החלטה גורלית, לכולם זה קשה לקבל החלטה. שקשה לי להתרכז אחרי יום עבודה ולעשות משהו שאני אוהב. כשאני לא מצליח להתרכז בלמידה והראש שלי מזנק למקומות. כשנגמרת לי המוטיבציה למשהו שהתחלתי לפני כמה ימים.

ואני יכול להמציא לי מיליון סיבות יפות ללמה זה קורה דווקא לי ולמה אני חושב את זה, ולהסביר ולנמק את המחשבה הכל-כך מיוחדת שלי אבל בסוף שום דבר פה לא מיוחד וכולם מתמודדים עם אותם דברים.

עולות לי לראש כל מיני דוגמאות אבל הן לא מצליחות לתאר את התמונה שיש לי בראש. אני מדמיין כאילו אקו של חיים אחרים. הד. (וייבים של The Wheel of Time).

וזה מרגיז אותי, אבל למה זה מרגיז? זה לא אמור להרגיז, ההפך, זה דבר יפה. כי זה לא שאני בדיוק כמו אנשים אחרים. זה שאנשים אחרים הם בדיוק כמוני. זה למה אני יכול להבין אנשים אחרים, וזה למה אנשים אחרים יכולים להבין אותי.

זה יתרון עצום, כי זה אומר שאני יכול ללמוד על עצמי דרך אנשים אחרים. יכול לשמוע ולהקשיב ולהבין חוויות של אחרים. להזדהות איתם, לפעמים. להשוות לדברים שקרו לי. שאני חשבתי עליהם. ומבחינתי עוד דבר טוב שנובע מהגלובליות של העניין, שזה תקף גם פסיבית עבור ספרים וסיפורים וסרטים. הם כולם מדברים על אנשים. על אותו סוג של יצורים.

אנחנו כולם נראים קצת אחרת אבל כל אחד הוא פונקציה על אותן הרגשות. (וואו. אני בכוונה עוצר את עצמי מללכת יותר רחוק עם האנלוגיה הזאת אפילו שאני יכול).

אני פותח כוכבית. הסתייגות קטנה. רוב הבעיות האישיות והמחשבות על החיים כנראה מישהו חשב אותן, אבל זה לאו דווקא נכון לגבי מחשבות. לגבי דמיון. יש הרבה ערך ברעיונות חדשים ובלחקור ולחשוב על דברים שאף אחד לא חשב עליהם אף פעם. הרבה פעמים אומרים שאין רעיונות חדשים ואנחנו רק ממחזרים ומשלבים רעיונות חדשים. זה כאילו נשמע כמו מה שדיברתי עליו בפסקאות הקודמות, אבל אני לא התכוונתי לזה, בדיוק, ואני דווקא לא אוהב את המשפט הזה בכלל.

זהו, די סיימתי. אפילו שלא אמרתי הרבה, אני חושב. נשאר לי רק פועל אחד אחרון בשביל לנסות לתאר את התחושה שלי: זה די humbling לחשוב על כל זה, ולחשוב שמישהו כבר חשב על זה אתמול, ומישהו אחר יחשוב משהו דומה מחר.