אנשים טועים

בתחילת החודש קראתי את הספר “אנשים טועים” של גיל הראבן. אני מאוד אהבתי אותו. חלק מהסיפורים נכנסו אליי עמוק. הפוסט הזה לא יהיה ביקורת על הספר, אלא פשוט אוסף של מחשבות שעלו לי בעקבותיו.

בגדול, בכל אחד מארבעה עשר ה”סיפורים” שבספר, אנחנו שומעים צד אחד של שיחה שבה הדובר מנסה להסביר את עצמו בפני אחרים. יש בוס שמסביר לעובדיו למה הוא פיטר עובדת שמנה. אב שכול שמנסה להוכיח שמוות זה לא טרגדיה. כאלה. בכל דובר כזה יש איזושהי סטייה, אבל היא מאוד אנושית. הדובר מודע שמה הוא מרגיש קצת לא רגיל, אבל בכל זאת הוא מנסה לתאר, להצדיק או פשוט לשתף את מה שיושב לו על הלב. בגלל שאלו מעין חלקים משיחה, ההסברים לא תמיד מדויקים, הדוגמאות לא הכי נכונות, ויש הרבה התנצלויות. המסר לא תמיד עובר “עד הסוף”, אבל בכל זאת הצלחתי להרגיש את מה שהם מנסים להגיד.

אנשים מתגוננים

אני רוצה להתחיל בצורה אולי קצת לא סטנדרטית, ולהתייחס לקטע מתוך ביקורת שלא מחמיאה לספר בכלל. מקווה שזה לא ישמע מתגונן מדי. נתקלתי בביקורת הזאת במקרה, אחרי שחקרתי קצת על הספר, ודווקא הציטוט השלילי הזה הדגיש עבורי חלק מהנקודות שהיו לי מעניינות לחשוב עליהן.

“במרבית הקטעים ההגיון [של כל דובר], אם קיים, אינו יחודי, ובמקומות שבהם הוא נראה יחודי הוא אינו מציג כשל בחשיבה, אלא חשיבה לא קונפורמית. אם קיים כשל הוא בתקשורת וביכולת לשכנע.”¹

אתייחס למשפטים האלו שלב-שלב.

נכון, לא בכל הקטעים ההגיון של הדוברים הוא יחודי או מקורי. אבל העניין, לטעמי, הוא לא בהגיון שהם מוצאים, אלא באיך שהם מסבירים/מתרצים אותו, גם עבור עצמם וגם עבור אחרים.² בחלק השני של המשפט המבקרת טוענת שבנימוקים של הדוברים אין כשל בחשיבה, אלא מדובר בחשיבה לא קונפורמית. ואני מסכים: אין בדרך כלל כשל לוגי בדבריהם. וזה מה שהופך את ההתבוננות בהם למעניינת. ה-”טעות” שלהם—אם קיימת—היא חמקמקה יותר. היא נמצאת בגבול הדק שבין החשיבה שלא תואמת לנורמה (שלפעמים נראית לנו מוצדקת ולפעמים לא) לבין ההונאה העצמית ועיקופי-הדרך שהם עושים בשביל להצליח להסביר את עצמם. אני ארחיב על ה”טעויות” האלה בהמשך, כי הן ממש הלב של הספר.

בנוגע לחלק השני: “אם קיים כשל הוא בתקשורת וביכולת לשכנע”, אז כן, בהחלט יש שם כשל. הדוברים לא תמיד מצליחים להתנסח ולעיתים קרובות מסתבכים במילים. וזה דווקא חלק שהתחברתי אליו מאוד ברמה האישית. זה לא קל בכלל להעביר מחשבות מורכבות כאלה, במיוחד אם הן לא רגילות לנו, ולהסביר אותן. מעניין להסתכל על הניסיון הלא-בהכרח-מוצלח של הדוברים לעשות את זה ולשכנע את מי שמקשיב להם. וזה מבליט מאוד את הנואשות שלהם, והצורך העז שלהן לשתף בשביל שהאחרים יבינו אותם (ויתנו להם ואלידציה).

אנשים נואשים

הנקודה האחרונה הזאת ממש תפסה אותי. הנואשות, להסביר את עצמך, לשתף, ולהוכיח לאחרים ולעצמך שמה שאתה אומר הגיוני. יש משהו מעניין בדחף הזה. זה קצת למה אני כותב לעצמי, לפעמים. ואת התחושה הזאת של הנואשות מלווה גם הקושי. הקושי בלהתנסח, בלבטא את עצמי נכון, בלמצוא את המילים ואת הדוגמאות. כמו שהזכרתי, את התחושה הזאת מרגישים בכל הקטעים בספר.

אחד הסיפורים, “הבעיה עם המילים”, מדבר ממש על הקושי הזה בתקשורת. הדובר טוען שקשה לו מאוד להביע את עצמו. היו לי הרבה מחשבות בקשר לסיפור הזה, אבל קצת קשה לי לנסח את מה שאני רוצה להגיד (…), אז למרות שזה ממש raw אני אעתיק לפה פשוט את מה שכתבתי לי אז, אחרי שקראתי את המשפט האחרון והעוצמתי של אותו הסיפור:

“הבעיה עם המילים… הבעיה שאני אף פעם לא מצליח להכניס את כולי לתוכן.” הבעיה עם המילים, אנשים טועים, גיל הראבן

בכללי זה טקסט חזק. (לא הסיפור הכי חזק בספר אבל אחד שמתחבר למה שאני רוצה להגיד.) הוא מדבר הרבה אבל בתכלס הוא לא מדבר כלום אבל בכל זאת אני מרגיש מזה משהו ומשהו עמוק ממה שהוא מנסה לתאר כן נכנס, אם כי קצת מעובד מעוות וכאילו משוקף לא טוב. מה הוא בעצם מנסה להגיד? הוא בעצמו לא יודע. זו למעשה הבעיה עם המילים.

— 10 באוק׳ 2024

אנשים… טועים?

טוב. אחזור לנקודה הקודמת ואדבר על הסוגיה הכי בולטת בספר: ה”טעויות” של הדמויות.

אני אצטט פסקה מביקורת אחרת על הספר, שמתחילה כך: ‘הדבר המעניין ביותר בספר הוא ההכרזה העצמית שלו שהוא אוסף של טעויות. גב העטיפה מזמין את הקורא “לזהות את הרגע שבו ההיגיון יורד מהפסים, ולנסות לאבחן את שורשיה של הטעות”.’³

לאחר המשפט הזה, לי ולבביוף יש מיד את את אותה ההסתייגות. הדוברים בספר—הם לא בדיוק טועים. לא תמיד יש להם כשל לוגי בנימוקים, ואין שום רגע, לטעמי, שבו ההגיון שלהם יורד מהפסים. אני קצת יותר סלחן לספר בקטע הזה כי למרות השם שלו אני לא קיבלתי את הרושם שצריך לחפש בסיפורים רגע כזה. יותר הייתי עסוק בלרדת לסוף דעתם של הדוברים. מה גם שהניסוח המדויק מגב הספר הוא “כשל גדול בחשיבה וברגש”, מה שמעיד שאין בהכרח רק טעויות שגיאה לוגיות, אלא גם כשל ברגש. שזה ביטוי קצת מוזר שמיד דורך אותי—כי מה זה אומר בדיוק רגש “לא נכון”. בכל אופן, אני מסכים עם המסקנה שהוא מגיע אליה בסוף:

“בהכרזה שהאנשים האלו טועים אין משום הסבר והנגשה לקורא, ככוונת המשורר; אני כמעט מרהיב עוז לומר שמדובר בהתנשאות שמנוגדת לקסם הגדול של הספרות, שהוא להתחבר ללא שאלות וסייגים, למשך פרק זמן מסוים, לנקודת מבט של השונה ממך. הראבן הפליאה לאפשר זאת, והקימה לחיים סט דמויות שחלקן אמנם לא משכנעות, אבל חלקן ייחודיות ומסקרנות מאוד.” ³

אולם, המשפט המדויק שאני קראתי בתיאור הספר הוא עוד יותר שונה: “… ואף לא אחד [מהדוברים] מודע כלל וכלל שהסיפור שהוא מספר (לעצמו ולזולתו) מקורו בטעות מוסרית יסודית שמוליכה את הנרטיב האישי להתנגשות בלתי נמנעת, ולעתים מכאיבה, עם סביבתו הקרובה.” זו הגרסה של הפסקה שמופיע כעת באתרים שמוכרים את הספר, ואני רואה שהיא באמת השתנתה מזו שהופיעה במהדורה הפיזית המקורית.

אני לא יודע אם קלעתי בול בנקודה כואבת שגרמה להם לשנות את הניסוח, או שזה היה שינוי לא מכוון של העורכת, אבל אני חושב שהגרסה החדשה הזאת באמת יותר מתאימה.

דבר אחד שהשתנה בניסוח, לדוגמה, הוא שינוי של המילה “טעות”, ל: “טעות מוסרית”. זה שינוי קטן שעושה הבדל גדול, כי הוא מדגיש עוד פעם את מה שהזכרתי, שאין פה כשל לוגי שצריך למצוא אלא סטייה מחשבתית שצריך לנתח. הביטוי “טעות מוסרית” קצת יותר מוצלח לטעמי מ”כשל ברגש”. והוא מעלה לא פחות שאלות ודילמות בקשר לטבע של אותו המוסר.

משהו מעניין נוסף שמתקשר לשינוי הזה של הניסוח, קראתי בכתבה אחרת על הספר. הפעם של עמרי הרצוג, מההארץ. הוא מתחיל את הביקורת שלו להסביר את ההבדל הלשוני בין “טעות” ל”שגיאה”. זה קצת הזכיר לי את ההבדל בין כשל לוגי לטעות מוסרית. בכללי, זה מעניין, ההבדלים בין שגיאה, כישלון, טעות, טעות מוסרית וכו’. יש שם קצת תחומים אפורים, אני מרגיש.

ספרה החדש של גיל הראבן נקרא “אנשים טועים”, והוא עוסק מן הסתם במושג הטעות. בשפה העברית קיימת הבחנה בין טעות לבין שגיאה: טעות מתרחשת כאשר אדם מעניק פרשנות למציאות שאופפת אותו, והיא מתבררת בדיעבד כלא נכונה; בזמן ההכרעה, הוא אינו מודע לכך. שגיאה מתרחשת כאשר ברגע ההכרעה הנתונים ערוכים לפני הבוחר: עליו לדעת מהי הבחירה הנכונה, אך הוא סוטה ממנה. זו הסיבה שאנו אומרים ש”טעיתי בדרך” (משום שהאמנתי שבחרתי בדרך הנכונה, ורק בדיעבד הבנתי אחרת), או שעשיתי “שגיאת כתיב” (השגיאה לא היתה צריכה להתקיים מלכתחילה, היא מסמנת את עצמה כך ברגע היווצרותה).⁶

דבר אחר שאהבתי בניסוח החדש: מתואר פה בפירוש שהדובר מספר את הסיפור גם למי שמקשיב לו וגם לעצמו. זה דבר די בולט בספר, אני חושב, שחלק מהדוברים מנסים לשכנע לא רק את מי שמקשיב להם, אלא גם את עצמם. זה מתקשר קצת לנואשות שדיברתי עליה קודם, שבה יש לדוברים דחף להאמין בַאמת שלהם, ולקבל ואלידציה שההסבר שלהם מתקבל על הדעת.

לטיעון הזה יש גם רוח גבית מהכותבת עצמה. בכתבה שהראבן פרסמה בווינט, היא כותבת שהיא חקרה בספר הזה על הונאה עצמית.

אדם מספר על עצמו, ודומה שאוזניו אינן שומעות את מה שפיו אומר. אדם רואה, וכמו מוחק מתודעתו את הדבר שראה. אדם חווה רגש, ומסלף לעצמו סיכום של החוויה שחווה. מצבים של הונאה עצמית מרתקים אותי, ומצבים אחדים שכאלה ניסיתי לחקור באוסף הסיפורים החדש שלי “אנשים טועים”.⁷

גם אותי מצבים כאלה מרתקים, אין ספק. או לפחות זה מה שגרמתי לעצמי להאמין. זה כלי מעניין שיש למוח שלנו, להמציא משהו ולגרם לעצמנו להאמין בו. בתיאור של הכתבה של בביוף, הוא מנסח את זה כ”יכולתו של השכל האנושי להצדיק כל דבר”.³ בבירור, זה כלי מאוד מסוכן, אבל הוא גם מאוד עוצמתי. מדהים כמה הוא יכול לעזור למשל להתמודד עם מציאות כואבת. לצורך הדוגמה, מחשבה שעלתה אצלנו לא מזמן בשיחה משפחתית (תאולוגית במקצת): שאמונה דתית עוזרת לאנשים הרבה פעמים להתמודד עם אבל.

אבל דבר מעניין ברוב הסיפורים ב”אנשים טועים” הוא שהטיעונים של הדוברים הם לוגיים ורציונליים. החיפוש של הלוגיקה הזאת וההסברים הממשיים היא בעצם הדרך של הדמויות להונות את עצמם. למשל בסיפור “מה שאנשים לא מבינים” שמדבר בו אב שכול שמשכנע את עצמו שהמוות הוא לא טרגדיה, בין היתר בעזרת טיעונים לוגיים וממש גרפים ויזואליים שהוא מכין. בביקורת שלו על הספר, בביוף משתמש בדוגמה של הסיפור הזה בשביל להדגים נקודה דומה, ומסכם: “טיעוניהם תמיד מתורצים מתוך חשיבה קרה ורציונלית, שגורמת דווקא לשאר העולם להיראות כמשוגע.”³

אנשים משקרים

כהמשך למחשבה הזאת על “הונאה עצמית”, היה עוד דבר שתהיתי בו בקשר לספר. אלמנטים שמעניין לחפש בסיפורים האלה, הם ההונאות, השקרים, המניפולציות. חלק מאלה יכולים לבוא מהצורך של הדוברים “לעבוד על עצמם” ולהשתכנע, אבל הם גם יכולים להיות תוצר של מאפיינים אחרים כמו אנוכיות, נרקיסיזם, אינטרס אישי, כשלים חברתיים. בכלל, הסבירות שיהיו “שקרים” כאלו עולה מאוד, כשקולטים שהסיפורים לא מתארים מחשבות פנימיות או התבוננות מהצד, אלא ממש שיחות. דיאלוגים בין אנשים, שלכל אחד מהם האינטרסים שלו.

למשל, בביקורת של עמרי הרצוג⁶, הוא מסביר איך באחד הסיפורים שהזכרתי קודם, “הבעיה עם המילים”, רואים “גבר מפעיל מניפולציה על חברתו כדי שהיא תעזוב אותו ולא להפך”. (בקשר לביקורת שלו, אני לא חושב שזה מוצג באופן “מובהק וחד-משמעי” כל כך כמו שהוא טוען, אבל בכל זאת). אגע גם בדוגמה השנייה שלו:

’ ב”איש מקסים” גבר מבוגר מתוודה על האופן שבו המחלה של חברו הטוב ביותר הרחיקה ביניהם, ומתכחש לחלוטין לאחריותו המוסרית ביחס לחבר. הוא ויתר על החברות כשהיא פסקה לבדר אותו, והתרחק בהדרגה כשהוא נדרש לשלם מחיר. ’

אני מסכים עם הניתוח הזה, ולא צריך להיות בן אדם מאוד ציני בשביל לראות בסיפור הזה את ההונאה העצמית של הדובר. איך הוא מנסה להצדיק לעצמו את הנטישה מחברו. אבל בקשר לסיפור הזה—אני מודה שקצת נשאבתי להסבר של הדובר גם כן. הצלחתי להבין ולהרגיש את ה”קסם” שהוא הצמיד לחברו. למרות שזה דבר קצת פנטסטי, הצלחתי להבין אותו ולמקבל למה שאני מכיר. וגם להבין למה הוא מתכוון כשהוא מספר כשהחבר שלו איבד אותו.

זה מה שמגניב בסיפורים, שהצלחתי להיכנס לראש של הדוברים דרך המילים שלהם, וקצת להבין אותם. קצת להאמין להם.

אנשים גרוטסקים

כשסיפרתי לאמא שלי על הספר, אמרתי לה שבכל סיפור יש מישהו עם איזושהי “סטייה” שהוא מנסה לתרץ או להסביר. תפסה אותי המילה הזאת, סטייה. (השתמשתי בה גם קודם). היא נפלטה לי באוטומט, אבל היא מרמזת על עוד משהו שתפס אותי בקטעים של הספר. בכל דמות יש סטייה כלשהי במחשבה, איזושהו אלמנט מוזר, גרוטסקי, שמעניין להתבונן בו.

קצת נמאס לי מהמילה הזאת, “גרוטסקי”, כי נתקלתי בה יותר מדי פעמים בזמן האחרון משום מה. אבל היא מתארת טוב את התחושה הזאת, שהיא קצת ניגודית. כי מצד אחד היא דוחה אותנו (פר-הגדרה), ומצד שני היא מאוד מסקרנת. בספר “וויינסברג, אוהיו” שקראתי לא מזמן, למשל, הרעיון העוטף הוא שלכל דמות בוויינסברג יש צד גרוטסקי, מוזר/אפל, שאנחנו הקוראים מתבוננים בו מהצד. גם ב”אנשים טועים”, לכל דמות יש איזשהוי סטייה כזו, שמסקרנת. סטייה שמעניין להתבונן בה מהצד.

לפעמים היא מתבטאת ממש במציאות העקומה שהדובר מנסה לתאר. ב”טעות” שלו. לפעמים בהונאה העצמית שדיברתי עליה—בשקר שהוא מנסה לשכנע בו את עצמו. לפעמים היא מתבטאת בשקר שלו כלפי הנמען שלו, או בההתנהגות שלו באופן כללי.

אנשים טועים

בכותרות הקודמות הזכרתי איך אפשר להטיף בחלק מהדוברים ביקורת, אבל כמו שטענתי, היופי בספר הוא שהוא הצליח לגרום לי להזדהות איתן. אצטט שוב את עמרי הרצוג שמנסח זאת יותר טוב ממני:

“ההצלחה של סיפורי טעויות כאלו צריכה להתבסס על הבנה הדדית בין הקורא לבין הדמות. גם כאשר הגיבור מתוודה על כשל מוסרי או על תפישת עולם רגשית שנויה במחלוקת, הקוראים צריכים להבין את ההיגיון הפנימי, הרגשי והמוסרי של בחירותיו ולהזדהות עמו במידת מה. אם לא נוצרת אמביוולנטיות, אנו נותרים עם וידויים חד־ממדיים של טיפוסים מרושעים או מטופשים — שאינם מעוררים עניין מיוחד.”

אני חושב שהספר מצליח בזה. אני הרגשתי בנואשות של הדוברים. איך הם מנסים להסביר לעצמם את מה שהם בעצמם מרגישים. או להסביר לעצמם את המציאות שהם חווים. הרגשתי איך הם מנסים להביא רציונליות איפה שהיא הייתה חסרה להם. הרגשתי את ההיסוס ואת השיגעון, כשהם יודעים שהם לא מסוגלים להודות לעצמם בָּאֱמֶת. הרגשתי שהם פשוט “פורקים” את המחשבות שלהם, מחשבות שהם לא בהכרח מכירים עד הסוף. ואיכשהו, מכל הבלאגן הזה, הצלחתי להתקרב אליהם ולהבין את מה שהם מנסים לומר.

אנשים מסכמים

טוב. ניסחתי פה חלק מהמחשבות שהיו לי בראש, אבל הן עדיין מרגישות לי קצת שטחיות כי לא נכנסתי לעומק של אף סיפור ספציפי. על כל אחד מהם אני מרגיש שאפשר היה לדבר הרבה. לא הזכרתי בכלל את הסיפור “הירושימה” שהתחברתי אליו וממנו רציתי בכלל להתחיל. והיו עוד כמה נקודות שלא הספקתי לנסח. אבל לא צריך הכל בבת אחת, ואני מקווה לחזור לספר הזה מתישהו עוד הפעם. וגם, אני זוכר את אחד הציטוטים שהזכרתי: שגם ככה הבעיה עם המילים היא שאני אף פעם לא אצליח להכניס את כולי לתוכן.

התמונה בכותרת, כמו הכריכה של “אנשים טועים” לקוחה מתוך: “האנטומיה של האנשים”, הרמן בראוס, 1921.

הערות שוליים