הוא היה בחור צעיר וקצת משונה, שרוב הזמן היה טרוד בשאלות קיומיות ומעט טרחניות.¹

טוב, זה כבר הניסיון הרביעי שלי לכתוב את ה”רפלקציה” הזאת, וכל פעם נוספים לה עוד ועוד מחשבות, וכל פעם היא קצת מתפזרת. בכל זאת, עברה כבר תקופה לא קצרה של זמן שאני כותב פה לפעמים (או לפחות, חושב על לכתוב פה), ורציתי להסתכל קצת אחורה ולראות מה אני חושב עד עכשיו.

אחת המחשבות הראשונות שהיו לי כשהתחלתי לכתוב פה את הבלוג, היא שהוא עזר לי “למצות” את המחשבות שלי. זה מה שכתבתי אז:

זה מרגיש לי מוזר שקצת התמכרתי ללכתוב פה. ברגע שפתחתי את הדלת, באופן קצת רחב יותר מהרגיל, פרצו לי הרבה רעיונות ומחשבות, שתמיד מסתובבות לי בראש אבל עכשיו אני מרגיש שאני ממצה אותן קצת יותר. אולי, מסיים איתן. ומפנה מקום לכאלה חדשות.

אני עדיין מרגיש קצת כמו שכתבתי בפוסט הראשון, שהמילים שלי לא מצליחות לשקף את מה שהיה לי בראש, ואני לא מרוצה מהן. אבל אף פעם לא טענתי שזה משהו שהפריע לי לכתוב.

המחשבה הזאת היא מלפני כמה חודשים, אבל היא עדיין מתארת איך אני מרגיש לגבי לכתוב פה. זאת דרך טובה להיפרד ממחשבות, ביחסים טובים. להשיג מהן את מה שרציתי, ואז לעבור לחשוב על דברים אחרים. כשאני לא נפרד מהן, אני מרגיש שהמחשבות לפעמים נתקעות אצלי בראש, בלוּפּ. כאילו אני טוחן מים. כשכתבתי את הקטע הזה, הרגשתי שקצת השתחרר הפקק.

” כשמחשבה כזאת עולה, היא חייבת להיחשב, להיחשב עד סופה ככל האפשר, כך אני חושב. ”

— תומאס ברנהרד, “כן” ²

עכשיו, לכתוב את המחשבות שלי זה לא דבר חדש, אבל אני חושב שזה עבד די טוב דווקא פה. כשאני כותב סתם דברים במחברת, אני לרוב כותב ושוכח. פורק את מה שיש לי להגיד ועובר הלאה. ובסוף המחשבה עדיין נשארת במוח שלי ולוקחת מקום. אבל כשכתבתי פה פוסטים, הייתי צריך לתכנן אותם קצת, להשמיט מה שמיותר, ולבנות אותם לצורה שאני מרוצה ממנה. זה הכריח אותי להישאר עם המחשבה יותר זמן ולבלות איתה קצת, ותוך כדי זה גם לשפוך את מה שיש לי להגיד. לא כל המחשבות שלי עברו לפוסטים, ויש פוסטים שהתחלתי ואף פעם לא הסתיימו, אבל זה עדיין עבד. באחת הטיוטות הקודמות לרפלקציה הזאת כתבתי: לא בהכרח הכל כתבתי אבל הכל התבשל לי במוח כזה, ואני לא מצליח לנסח את זה יותר טוב עכשיו. אולי אפשר להגיד, שהספקתי לעבד אותן קצת. המיצוי הזה של המחשבות הוא גם הסיבה ששכנעתי את עצמי כן לכתוב את הרפלקציה הזאת שוב, למרות שאני כל פעם חוזר וכותב אותה מחדש. יש פה הרבה מחשבות שנאגרות אצלי, ואני חוזר אליהן שוב ושוב. כנראה שאני צריך לפרוק אותן.

החלק השני של הקטע למעלה שכתבתי בזמנו, גם חשוב פה והוא עומד בפני עצמו. כתבתי שאני לא מרוצה בכלל מהתוצאה של מה שאני כותב, ושהיא לא מייצגת כראוי את המחשבות שלי. וגם, השכלתי להגיד שזה לא משהו שעוצר אותי מלכתוב. לפחות, זה לא משהו שאמור לעצור אותי. הנושא הזה התחבר לי לקטע אחר מהספר “כן” שציטטתי קודם:

” […] גם אם אין דרך לעשות זאת אלא באופן מקוטע ופגום, וכמו כל דבר כתוב—בצורה שאינה מלאה ושלמה כלל ועיקר, לאחר שהתחלתי לעשות זאת פעמים רבות כל כך בזמן האחרון ונכשלתי שוב ושוב. אבל כל דבר שמבקשים לכתוב יש להתחיל שוב ושוב מההתחלה ולנסות שוב ושוב מחדש, עד שכתיבתו צולחת—פחות או יותר, גם אם לעולם לא בצורה משביעת רצון—פעם אחת לפחות. וגם אם אין שום סיכוי להצליח, וגם אם אין שום נחמה ושום תקווה, כשמשהו מציק לנו בלי הרף ובלי הפוגות בעיקשות גדולה מאין כמוה ולא מניח לנו, עלינו לנסות שוב ושוב בכל זאת. ” ³

דבר מעניין שקורה אחרי התהליך הזה, הוא שהמחשבות כאילו קצת מתרחקות ממני. כל חלק בתהליך הכתיבה הוא אני, אבל בסוף כשאני חוזר וקורא בהן, זה קצת כאילו מישהו אחר כתב אותן.

זה לא דבר יחודי לבלוג הזה. תמיד כשאני חוזר וקורא דברים שכתבתי, מסתכל על דברים שעשיתי, זה מרגיש מוזר. זו תחושה אוניברסלית אצל אנשים. כמובן שגם אותי היא פוגשת, ואפשר ללמוד מזה הרבה על עצמי. נתקלתי במשפט שהזכיר לי את המחשבה הזאת:

” […] רשימות שאדם רושם על ספרים או על השיחות ששמע, שאותן הוא חוזר וקורא שוב מאוחר יותר, כדי להיזכר באמיתות שכבר ידועות לו אך שיש להתאימן באופן שלם יותר לחייו שלו. ”⁴

אבל אני אוסיף שבפוסטים פה, בניגוד למצופה, התחושה הזאת פוגשת אותי גם בטווח הקצר. בתהליך עצמו של הכתיבה, כשאני חוזר ועורך את הטקסט או מקליד אותו פה, אני מוצא דברים שאני לא מצפה להם. אני צריך להסביר לעצמי למה ניסחתי משהו בצורה כזאת ולא אחרת, אני מוצא משפטים שאני לא אוהב, ובכללי אני “מופתע” ממה שכתבתי. איכשהו, מה שאני כותב פה זה לא איך שאני נשמע בתוך הראש שלי. שזה דבר מעניין בפני עצמו. כתבתי על זה קצת בטיוטה אחרת של הפוסט הזה:

תמיד קצת מופתע ממה שאני כותב, כאילו זה לא אני — אבל בקטע טוב. כאילו אני לומד להכיר מישהו.

עכשיו זה הזמן לרדת קצת ברזולוציה, להסתכל קצת אחורה ולדבר על מה שנהנתי לכתוב פה.⁵ לפני שאני ממש צולל פנימה, זו ההזדמנות שלי להזכיר ולהגיד שהרבה ממה שכתבתי לטובת הבלוג הזה בסוף לא העלתי לפה (או עוד לא העלתי לפה). מכל מיני סיבות מגוונות, כמובן. חשוב היה לי לציין את זה, כי סך הכל עדיין לא כתבתי בבלוג הזה הרבה תוכן, אבל הוא כן העסיק אותי לא מעט זמן. זה למה אני רוצה להבין מה כן היה לי כיף, מה פחות, ומה הייתי רוצה לשנות ולהוסיף.

המחשבה הראשונה שיש לי בקשר למקום הזה, היא שמצאתי את עצמי מעלה לפה יותר מחשבות קיומיות וטרחניות ממה שציפיתי. (זה מה שהזכיר לי את הציטוט ששמתי בפתיחה של הפוסט הזה). כן תיכננתי מראש להכניס לפה דברים אישיים יותר. לדבר על השטיקים שלי, כמו החוקים הרגילים. לדבר על חוויות. וגם מחשבות עמוקות יותר על עצמי, כמו הסדרה של “דברים ש-”.⁶ אבל בתכנון שלי רציתי לכתוב גם דברים אחרים, כמו ניתוחים על ספרים ומשחקים שאני אוהב, לחקור דברים חדשים שאני לומד עליהם. כל מיני כאלה. שהם קצת יותר מהצד ופחות על עצמי. אני עדיין רוצה לכתוב דברים בסגנון, ועדיין יש לי רעיונות שאני רוצה לכתוב עליהם. כי אני אוהב לכתוב על דברים שמעניינים אותי, ומרקתים אותי. זה מרגיש לי יותר פרודוקטיבי, וזה מרגיש לי כיף שאני יכול אחרי זה לחזור ולהסתכל על דברים שגיליתי. זה גם משהו שאני עושה הרבה גם ככה (או לפחות, הייתי עושה הרבה), פשוט באופן אישי במחברות וב-OneNote, אבל מרגיש לי שזה יכול לעבוד גם פה, וזה משהו שלא עשיתי פה עדיין.

תכלס, עכשיו אני קולט שאיחדתי בראש שני סוגים קצת שונים של פוסטים תחת הקטגוריה הזאת. מצד אחד פוסטים מחקריים של משהו שאני מנתח ו/או מספר עליו, אבל גם פוסטים יותר רלפקטביים וביקורתיים של חוויה שקיבלתי מספר, או משחק מחשב, או w/e. את שני הסוגים האלה הייתי רוצה לנסות ולעשות ויותר. מעניין יהיה לחזור אחר כך ולראות מה כתבתי יותר, ומה פחות.

אבל אני אחזור צעד אחד אחורה, ואשאל את עצמי: למה כן רוב מה שכתבתי היה מחשבות טרחניות שכאלה? משתי סיבות עיקריות, אני חושב. הראשונה, זה קצת מה שדיברתי עליו בהתחלה—המיצוי של המחשבות, שבאמצעותו ניפתרתי מהן. אני עושה הרבה venting עם עצמי גם בלי קשר, וחלק מזה מצא את עצמו גם פה. הסיבה השנייה: היה לי כיף לכתוב פה. למשל בפוסט של יום ולילה—אני חושב שהוא יצא די מפוזר—אבל הוא ריגש אותי כשכתבתי אותו, ותכננתי אותו, ועיצבתי אותו. כשכתבתי על אנשים טועים, המוח שלי פעל הרבה, ואני אוהב שהמוח שלי פועל. (זה גם משהו שאני אוהב להגיד, תמיד).

לא יודע אם הפוסטים הקיומיים יותר זה משהו שימשיך פה. זה יהיה תלוי במצב רוח, אני מניח. כן חשבתי שאולי אפשר לתייג את הפוסטים שהם נטו “פריקות”, ולפלטר אותם אחרת. שאם מישהו יבוא לפה להתרשם, הוא יקבל פרספקטיבות על דברים שאני אוהב ומעניינים אותי, ולא מחשבות טורדניות על המצב הנפשי שלי. (היה לי גם רעיון נחמד של cringe-meter לכל פוסט, עם דרך חמודה להציג אותו ויזואלית. אבל לא יודע, נראה).

ציפייה אחרת שקצת השתנתה, קשורה לחלק הטכונולוגי שחשבתי שיקח חלק משמעותי יותר. נהנתי מלהקים את האתר, אבל סך הכל אני כבר מכיר את רוב הטכנולוגיות שעבדתי איתן. אני מכיר JS, מכיר פרונט, מכיר ספריות קומפוננטות, מכיר tailwind, מכיר הכל. זאת הייתה החלטה מודעת כמובן, כי אני אוהב לשלוט ב-stack שלי, והיה לי כיף שהכל זרם די בקלות וכתבתי איזה פלאגינים שבא לי. (אגב משהו שכן היה לי חדש לעבוד איתו זה Astro, שזו כן חוויה חיובית שאני מתכנן לכתוב עליה בהמשך). זה אומר שרוב המחשבה שלי בפרוייקט הזה הייתה על התוכן, חשבתי על מה לכתוב ואיך לכתוב ומה ליצור. זאת בניגוד להרבה פרוייקטים אחרים שלי—גם תכנותיים וגם פיזיים—שבהם רוב המחשבה שלי מתמקדת ב”איך לגרום לדברים לעבוד”. למשל, בללמוד שפת תכנות חדשה של ה-game engine, או בלהבין איך אני מעמיד את פסלון האיש שלג שהכנתי על עוגת השוקולד ככה שהוא לא ייפול (דוגמה מאתמול).

האמת שהמאפיין הזה עבד לי די טוב, אני חושב. הסיבה שהבלוג הזה שרד עד עכשיו כבר כמה חודשים טובים (שזו תקופה מאוד ארוכה ביחס לפרוייקט-ונים שלי) היא שהקמתי אותו מהר ואז מיד המשכתי הלאה. במקום מכשול גדול שצריך להתגבר עליו, הייתה סדרה יותר ארוכה של אתגרים קטנים. הרבה “גלים” של מחשבה. שמתבצעים במקביל. כל פוסט בנפרד עובר תהליך לא-מאוד-מוגדר של תכנון, עיבוד, כתיבה, וניסוח מחדש. וגם, בראש שלי, כל פוסט לא צריך להיראות טוב בפני עצמו, או להיות מוגמר, או בכלל להסתיים. הנושא הזה של מוטיביציה, של יצירת פרוייקטים ונטישה שלהם, הוא חשוב לי, ומגיעה לו יותר תשומת לב ממה שאני יכול לכתוב פה כרגע, אבל כן רק רציתי לציין פה את הבלוג לחיוב.

העניין של הטכנולוגיה מתקשר לי גם לגימיקים שעשיתי פה, שזה כל מיני גרפים, פופ-אוברים, theme-ים, ושטויות בסגנון שהוספתי פה לפוסטים. זה דבר שחשבתי שאני אשקיע בו יותר, ושיופיעו בכל פוסט. הם נותנים קצת יותר character לתוכן פה, אני חשבתי, וגם כיף לי לפתח אותם. אבל באיזשהו שלב הגעתי למסקנה שאני לא רוצה להכריח את עצמי ליצור משהו שלא מרגש אותי, והם היוו קצת מחסום. אז עכשיו ההסתכלות שלי היא כזאת: אם אני חושב על משהו מגניב להוסיף, אני אוסיף אותו. אבל זה חוקי מבחינתי לגמרי לכתוב טקסט ולהשאיר אותו כמו שהוא.

נקודה אחרונה שאיתה אני אסגור את המעגל. שמתי לב שלא רק התוכן שלי השתנה מפוסט לפוסט, אלא גם איך שכתבתי אותו. תהליך הכתיבה שלי היה מאוד שונה כל פעם. היו כאלה מתוכננים הרבה זמן מראש, וכאלה ספונטיים שחשבתי עליהם ומיד ניגשתי ליצור אותם. היו פוסטים שכתבתי בפעם אחת והיו שחזרתי אליהם כמה פעמים והוספתי עליהם. (ב-יום ולילה למשל, זה היה חלק מהגימיק). זה מעניין, כי אני לא חושב שניסיתי למצוא את “הדרך הנכונה” או “הדרך שעובדת בשבילי”. אלא פשוט, כל פעם כתבתי מה שהרגיש לי באותו זמן, אם בכלל הרגיש לי לכתוב. וזה לא משהו רע, אני חושב. אולי זה אפילו משהו שכדאי לשמור עליו.

לפני כמה זמן ניתקלתי בפוסט של מישהי שניסחה את המבוא של הבלוג שלה ככה: “זהו פרוייקט בהתהוות, ויש עוד המון דברים שאני לא יודעת לגביו. בינתיים זה מרחב לביטוי, ועם הזמן נגלה ביחד מה עוד מבקש לקרות בו.”⁷ אהבתי את הניסוח הזה. גם את העברית בסוף, וגם את הפועל שאומר שצריך לגלות את הפרוייקט הזה, יותר מאשר להחליט או לעצב אותו.

בונוס: רפלקציה ראשונה

ציינתי כבר שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה כמה פעמים. הניסיון הראשון היה גם הכי קרוב להופיע פה. לא פירסמתי אותו בסוף כי הרגיש לי שהוא סיכם תקופה קצרה מדי של זמן. הוא כבר קצת רחוק ממני היום, אבל הוא כן מוסיף דברים שלא דיברתי עליהם בפוסט הזה, אז החלטתי פשוט לשים אותו פה כנספח. (ההתחלה שלו אמורה להיות מוכרת).

אותו הגל באמת נגמר אחרי כמה פוסטים בודדים. אבל לשמחתי הוא גם חזר כמה פעמים, וכתבתי פה כשהייתי צריך. אני עדיין אוהב את המטפאורה הזו של הגל והים. (גם אם היא הרגישה לי קצת מאולצת בזמנו). היא מאוד ציורית⁸, for one, וגם היא מעלה לי את האסוציאציות הנכונות בקשר לאותן “תקופות” שאני מדבר עליהם. אסוציאציות כמו גאות ושפל, וכמו הטעם המלוח בפה אחרי שמתנגש בך גל שלא שמת לב אליו.

זהו. בסוף, נהנתי פה, בינתיים, אז אני אמשיך לכתוב פה, לפעמים.

הערות שוליים

Footnotes

1. מתוך הסיפור “מחשבות בצורת סיפור” של אתגר קרת. שמרתי את הציטוט הזה בצד. הוא הזכיר לי את מה שכתבתי בעמוד הבית פה. ↩

2. תומאס ברנהרד, “כן”, (ספריית רות, 2022). אהבתי את הציטוט גם כי הוא נשמע לי קצת כמוני, בסוף. ↩

3. שם. ↩

4. מיכל ספיר, “מאבק מתמשך”, עמ’ 32. ↩

5. בניסיון קודם ניסיתי בצמוד לחוויות האלו, לפרוט את הסיבות שהתחלתי לכתוב פה, מלכתחילה, ולעשות בין מה שכתבתי למטרות קצת compare and contrast. אני עדיין מתכוון לעשות את זה, כי רשימה כזו יש לי, ואני חושב שזה לגיטימי לעשות ביקורת עצמית. אבל זה יקרה בהזדמנות אחרת. ↩

6. כרגע הסדרה הזו עדיין מוחבאת, אבל אני אוסיף פה לינק כשזה יהיה רלוונטי, אם אני אזכור. ↩

7. https://www.healingheart.co.il/post/חצי-עבודה ↩

8. כשהייתי בסוכות האחרון ביוון, קניתי בחנות מזכרות פאזל קטן של The Great Wave of Kanagawa . הקופסה הקטנה עדיין יושבת פה לידי ליד המחשב, אז אני חושב על זה כשאני מסתכל על הגל בציור. ↩