כבר ניסיתי פעם לכתוב את הפוסט הזה ולא ממש הבנתי בעצמי מה אני רוצה להגיד. גם עכשיו לא. אבל המחשבה לא ממש עוזבת אותי, אז אני פורק.

“מה הלאה?”

זו שאלה קצת מוזרה וגם לא מאוד רלוונטית. כי הרי, אני יודע מה הלאה. אין ממש הפתעות שאני טומן לעצמי. הנה, אני חוזה את העתיד: אני עובר לקבע עובר תפקיד קונה אוטו; משתחרר מוצא סטארט-אפ משכיר דירה; מוצא מישהי נפרד ממנה מוצא מישהי נפרד ממנה מוצא מישהי נשאר איתה; נולדות לי שתי בנות אני אבא אני סבא אני מת. משהו כזה. אולי עם כמה שינויים קטנים. כנראה גם יהיו חתול או שניים בתמונה. אבל זה בערך איך שזה נראה.

ואז אני חושב על זה, אני אומר: “ואז מה?“. “טוב נו, מה הלאה?“. “אוקיי, ו-?“.

זה ממש דפוק, לשאול את עצמי את זה, לא? זה מרגיש לי דפוק. הרי אלו לא סתם החיים שאני מצפה להם: אלו החיים שאני רוצה. מה חסר לי פה? לא חסר לי כלום. ואם לנסות להסביר את זה, אולי זה כי זו לא בדיוק השאלה שאני שואל את עצמי. כלומר, אלו המילים שאני שומע אבל זו לא השאלה. אני נזכר בשיעור תנ”ך, כשאלוהים שואל את אדם: ‘אייכה?‘. הוא יודע איפה הוא נמצא, כמו שאני יודע מה הלאה. אלו המילים אבל השאלה היא אחרת. לא יודע אם אני אצליח לנסח אותה.

כן, לא. אני מנסה ולא מצליח.

מותר לי לעשות פה מה שבא לי אז אני קופץ קדימה בחוט המחשבה.

יש תמונה בראש שלי שאני חוזר אליה הרבה — כל פעם מטאפורה למשהו אחר. היא מתאימה לי גם פה. אני מדמיין אדם שמטייל בתוך שדה גדול ופתוח. תמיד יש למסע שלו שלושה מימדים: שביל העקבות מאחוריו, המסלול שלו לפניו, וכל השדה העצום שמסביב.

במקרה הזה, האדם שהולך בשדה הוא אני. הוא לא ממש יודע לאן הוא הולך, אבל זה לא ממש משנה. יהיה לו זמן לחשוב ולהחליט. לשנות כיוון ולעשות עיקופים. כשאני מדמיין אותו ככה אני חושב: להגיע — הבן אדם הזה יגיע בכל אופן. אני לא דואג לו. עדיין נשארת פה השאלה של היעד, על מה הלאה, ולאן הוא הולך. אבל המחשבות על השדה לוקחות אותי לַמסביב. מה הוא יראה, ולאן יסתכל. לדברים שיותר קל לי להשפיע עליהם. אילו דברים אני עושה, במה אני מתעניין. מה אני חוקר ולומד, מכין ויוצר. אם אילו אנשים אני הולך, ואיזו דרך אני משאיר מאחוריי.

ואני יודע לענות על חלק מהשאלות האלה, אני חושב. אני גם מנסה להקפיד לעשות דברים שחשובים לי.

מה עושה לי טוב? לקרוא ספר טוב. לחקור נושא חדש. לראות סרטון מצחיק. ליצור משהו. לגרום למשהו לעבוד. להרגיש בסוף היום שהייתי פרודוקטיבי. לטייל. לנוח אחרי יום ארוך. להתקלח אחרי ריצה שהייתה יותר טובה מאתמול. לחשוב על בנות. להיפגש עם חברים. למצוא שיר יפה. לקבל ציון טוב אחרי שהשקעתי. להתווכח על משהו לא חשוב. לשמח מישהו. לכתוב משהו.

“אוקיי. ו-?”

בכל זאת אני מהורהר. עובדה, לא תמיד מרגיש מסופק. אולי חסר לי משהו ברשימה. אולי אני לא עושה מספיק. אולי אני עושה משהו לא נכון. אולי בכל זאת חסרה לי גם יותר וודאות לגבי העתיד שלי. אולי אני סתם מזבל את השכל. לא יודע.