קצרצרים
עלה לי לאחרונה רעיון שאני לא מפסיק לחשוב עליו, שהוא לכתוב כאן דברים קצרצרים שמעניינים או מרגשים אותי — איזשהו שיר שאהבתי, או ציטוט, או מחשבה. אני עושה את זה עם עצמי גם ככה במחברות שלי, וגם פה לפעמים, פשוט חשבתי שזה יכול להיות נחמד אם תהיה פה באתר פינה של דברים קצרים שאני יכול לכתוב עם פחות commitment מפוסטים רגילים. ואז חשבתי שזה רעיון די נדוש ולא מאוד מעניין. ואז חשבתי, אולי בכל זאת, זה יכול להיות כיפי. ואז חשבתי שזה יגרום לי לחשוב על זה יותר מדי ויגרום לי להתבאס אם אני לא אכתוב שם או אם אני אכתוב שם יותר מדי. ואז התבאסתי כי חשבתי על זה יותר מדי.
עוד מחשבה די מיידית בקשר לרעיון הזה הייתה שזה בדיוק איך שאנשים אחרים משתמשים בטוויטר. כותבים שם כל מיני דברים קטנים שלא באמת מעניינים אף אחד, אבל זה בכל זאת נחמד לשתף. בפוסט שכתבתי על טוויטר פה מתישהו, הזכרתי שאחד הדברים שאני אוהב הוא בו זה שהוא משאיר לי timeline של דברים שמרגשים אותי באותו זמן. זה קצת אותו רצון שיש לי עם הרעיון הזה, רק שבאמת בגלל שאני לא מצייץ חסרים לי בו הרבה מהדברים שאני פוגש ביומיום. בינתיים אני פשוט אפזר בפוסט הזה כל מיני “ציוציים” קצרצרים כאלה, שקשורים או שלא קשורים בכלל.
“אני ממש סמרטוט, חשב, וזה היה נכון.”
— “כל השמות”, ז’וזה סאראמגו. זה סתם ציטוט שהצחיק אותי יותר משהוא היה אמור.
פודקאסטים שריגשו אותי בזמן האחרון:
- פרק 25 של “מסיבת הפתעה”, היה מרגש כצפוי.
- The Unmade Podcast הוא הפודקסט האהוב עליי כבר הרבה שנים. הייתי קצת מאחור והשלמתי לאחרונה כמה פרקים וזה פשוט תמיד מעלה לי חיוך.
הפוסט האחרון שלי פה היה קצת מלנכולי, אולי יותר משהתכוונתי. זה תחושה שעברה לי די מהר והייתי דווקא במצב רוח בסדר בתקופה הזאת, אז רציתי לאזן אותו ולכתוב על משהו יותר מעניין. היו לי כמה רעיונות ישנים אבל לא ממש היה משהו שריגש אותי מספיק, וגם לא היה לי הרבה זמן כי הייתי עסוק בדברים אחרים. היה לא מעט עבודה, בעבודה, אז חזרתי יחסית מאוחר הביתה. ואחרי שאני חוזר הביתה אני רץ, או עובד על פרויקט קטן חדש, וכשאני מתעייף אני מקשיב לספרים בזמן שאני משחק ליג.
“Well,” she said, “you’d be in a fix if you didn’t know where you was at.”
“I don’t know, would you?”
“I dunno.”
“Suppose you was some place that you didn’t know where it was, the real thing you wouldn’t know is where some place else was. Or how far it was. It wouldn’t change nothing about where you was at.”
She thought about that. “I.. try not to think about stuff like that.”
— From “No Country For Old Men”, Cormac McCarthy
הצלחתי בתקופה האחרונה לחזור לפחות-או-יותר שגרה של ריצות בפארק 3-4 פעמים בשבוע. זה בא אצלי בגלים של מוטיבציה ועכשיו אני ממש נהנה מזה. נרשמתי גם לשני מרוצים של 5 קילומטר בחודש הבא, אז מקווה שזה ידרבן אותי עוד יותר לשפר קצת את הזמנים. הזכרתי בפוסט שכתבתי על הסקי שזה כיף מדי פעם לשיר קצת או לצעוק משהו, שמדרבן אותך, ואני עושה אותו דבר כשאני רץ לפעמים. זה נראה מטורלל מהצד, אני בטוח, אז אני נזהר שלא יהיו מסביבי אנשים בשביל לא להביך את עצמי יותר מדי ובשביל לא להבהיל אותם. אבל זה כיף לצעוק משהו, זה משחרר, אפילו אם זה עולה בקצת חמצן.
אני בדרך כלל רץ בערבים, יחסית מאוחר, והם סוגרים את הפארק בסביבות השעה 23:00. אתמול בערב לא שמתי לב לשעה וננעלתי בפנים. זה אף פעם לא קרה לי, עד עכשיו. הייתי צריך לטפס החוצה מעל לגדר. מישהי שהאכילה חתולים ברחוב ראתה אותי, אז זה היה קצת מביך. אבל אני כבר לא מפחד להינעל בפנים כי אני יודע שאני יכול לטפס החוצה בקלות. קצת תחושה של הקלה. יש בזה משהו יפה.
איזה שיר כיפי זה “Сука Любовь”. אני אוהב ספציפית את הקאבר של Jukebox Trio.
דברים שאני אומר לעצמי בקול רם בלי סיבה:
- “אני דווקא חשבתי שזה היה מצחיק.”
- “ארבעים ו-שתיים. ארבעים ו-שלוש.”
- “מה יהיה, יוני, מה יהיה.”
- “אני יודע מה אתם חושבים —.”
- “מה רציתי בכלל?”
- “ארבע שבע, שש חמש. ארבע שבע, שש חמש.”
- “absolutely not.”
היו לי עוד דברים לדבר עליהם, אבל הם קצת הלכו לי לאיבוד. רציתי לכתוב פה על עוד דברים שמרגשים אותי, קצת על ספרים, ומשחקים, והפרויקטים שלי — החדש וגם הזה הקודם. במקום, רק מחקתי מפה דברים שנראו לי מיותרים, וכבר כמעט מחקתי הכל.
אני שמח שאני לפחות מנסה לפרוק קצת את הרעיון של ה”קצרצרים” שנתקע לי, בזה שאני שם את חלקם פה. מרגיש לי שהיו לי דברים יותר מעניינים להגיד ולהביא, אבל הם קצת מאבדים את הצורה שלהם כשמנתקים אותם מהקונטקסט ושמים אותם ככה ביחד. קצת מתערבבים ודוהים. כמו צבעים, שדימיינתי פעם.
סתם אסוציאציה שעלתה לי: שמתי לב במקרה שגם השיר שצירפתי למעלה, Сука любовь, משתמש גם בדימוי של צבעים. הדובר מנסה לגלות בעצמו את ה”צבעים” של האהבה, שהיא גם כואבת ופוצעת, ואדומה. “Цвета, цвета крови, бегущей по венам”. זה שיר יפה באופן כללי, אני חושב, גם מעבר ל-hook של הפזמון. https://genius.com/Mihey-and-jumangee-bitch-love-lyrics.
בכל אופן, זו מחשבה שצפה לי בראש בזמן האחרון, האיבוד הזה של הקונטקסט. כשפוגשים משהו לשבריר שנייה, ועוברים הלאה. הספר האחרון שהתחלתי לקרוא עכשיו זה “חקיין הקולות” של תומאס ברנהרד, שהוא קובץ של יותר ממאה סיפורים קצרצרים על אנשים שונים. כל סיפורון כזה מסתיר סיפור על אדם שלם, אבל אנחנו פוגשים אותו רק לחצי עמוד, ומיד עוברים לאחד הבא. וכולם מתערבבים יחד. זה משהו שקורה גם בטוויטר, למשל, כשגוללים בפיד שמלא בציוצים קצרים, משהו קטן מכל בן אדם, משהו שאנחנו אף פעם לא נדע את כל הקונטקסט מאחוריו. אותו דבר כשאנחנו עוברים ברחוב או באוטובוס, ורואים אנשים שאף פעם לא פגשנו וכנראה גם לא נפגוש שוב.
בספר הקודם שקראתי, “כל השמות”, הגיבור הראשי מוצא במקריות כרטיס־רישום קצר של אישה אלמונית, שאין בו כמעט מידע ואין לו שום חשיבות מיוחדת. הוא מחליט לצאת למסע ולגלות עליה עוד פרטים, ובדרך לוקח על עצמו סיכונים. זה מעניין שהוא בוחר ומתעקש לחקור עוד רק בהתבסס על חצי פיסת מידע. באובססיביות כזאת.
בעצם, לא יודע אם זה מעניין. אבל זו סתם מחשבה שהייתה לי, כאמור. אני בעצמי לא חושב שהיא מאוד קואורנטית. אבל הנה.
לפעמים אני שמח, לפעמים אני עצוב.
` Счастливые люди не плачут
В темноте своих комнат
а плачут на виду
Ведь иначе себя доведут
И станут такими, как раньше `